מדוע יש הבדלים בבשורות הברית החדשה?

מראשית ההיסטוריה של האמונה המשיחית, רבים שמו לב שקיים שוני בין הנרטיבים של הבשורות. אחת הגישות הנפוצות ביותר בניסיון לגשר וליישב בין הסתירות, היא לספק נרטיב אחד כולל שפותר את ההבדלים השונים הקיימים בבשורות של הברית החדשה. מאמר זה מבקש להציג גישה חדשה ופורצת דרך ליישוב הסתירות לכאורה. מאמר זה מבוסס על עבודתו של החוקר מייקל לייקונה1. מחקרו השווה את ההבדלים שבנרטיבים של הבשורות עם ההבדלים שבכתביו של פלוטרכוס2, ומצא כי מדובר בתבניות זהות של שוני. הוא מראה שאותן תבניות מייצגות בעצם אמצעים ספרותיים שהיו נפוצים באותה תקופה בקרב מחברי ביוגרפיות. מה הם אותם אמצעים? ובכן, מדובר באמצעים הבאים:

 

  1. העברה (Transferal): אמצעי ספרותי אשר בו המחבר מעביר באופן מודע מילים או מעשים לאדם מסוים כשלמעשה הם היו שייכים לאדם אחר.
  2. עקירה (Displacement): אמצעי ספרותי בו המחבר לוקח באופן מודע מאורע מההקשר המקורי שלו, ושותל אותו באחר. 
  3. ערבוב (Conflation): אמצעי ספרותי שבו המחבר מערבב שני יסודות משני אירועים או יותר (או גם בני אדם) ומתעד אותם כאירוע אחד. 
  4. דחיסה (Compression): אמצעי ספרותי שבו המחבר מקצר את האירוע ודוחס אותו לטווח זמן קצר יותר.
  5. זרקור (Spotlighting): אמצעי ספרותי שבו המחבר מתמקד על דמות אחת בצורה כזו שרק היא מוזכרת, בעוד האחרות לא. 
  6. פישוט (Simplification): אמצעי ספרותי שבו המחבר מאמץ חומר מסוים על ידי השמטה או שינוי הפרטים אשר עלולים לסבך את הנרטיב הכללי.
  7. שכתוב (Paraphrasing): אמצעי ספרותי שבו המחבר מספר את הנרטיב במילים שלו.

 

דוגמאות מכתביו של פלוטרכוס

כעת ניתן דוגמה אחת לכל אמצעי, כפי שזה מופיע בכתביו של פלוטרכוס. כדי לקבל דוגמאות נוספות, מומלץ לראות בספרו של לייקונה3

 

  • העברה: ב”פומפיוס” סז. 3-4, דומיטיוס אהנובארבוס, פאווניוס ואפראניוס הביעו שלוש הלצות נגד פומפיוס על כך שהוא סירב לרדוף אחר קיסר. פלוטרכוס מוסיף גם שרבים הביעו דברים דומים. בקיסר מא. 1-2, פאווניוס ואפראניוס מביעים את אותם הדברים שמתועדים בפומפיוס. אך שימוב לב למה שפלוטרכוס כותב ב”קיסר” מא: “אבל כל האחרים גינו את פומפיוס בשל פחדו מפני מלחמה והקניטוהו בכינויים ‘אגאממנון , ו’מלך המלכים…”4 ואילו ב”פומפיוס”, פלוטרכוס כותב שזה שאמר את הדברים הללו היה אהנובארבוס: “…טינה זו גברה כשדומיטיוס אהינו-בארבוס קרא לו ‘אגאממנון’ ומלך המלכים המלכים”5. זה נראה שפלוטרכוס העביר את דבריו של אהינובארבוס לאחרים.

 

  • עקירה: בסיפור כיבוש איטליה על ידי קיסר6 קיימת עקירה. ב”קיסר” וב”אנטוניוס” פלוטרכוס מתעד את רצף האירועים כך: 1. קיסר רודף אחר פומפיוס לברינדיזי. 2. כשהוא הבין שפומפיוס ברח מעבר לים, הוא הלך לרומא משום שלא היה לו את האמצעי לעבור בים. כשהיה ברומא הוא השתלט על אוצר המדינה. 3. לאחר מכן הוא חזר לספרד כדי לנצח את שליחיו של פומפיוס ולבלום את כוחותיו.
    לעומת זאת, ב”פומפיוס”, קיסר 1. עצר קודם ברומא, שם הוא השתלט על אוצר המדינה. 2. לאחר מכן הלך לברינדיזי לרדוף אחר פומפיוס. 3. כשהבין שפומפיוס נמלט מעבר לים, הוא הלך לספרד כדי להביס את שליחיו ולהדוף את כוחותיו. מכאן, ניתן להבין שפלוטרכוס עקר את מסעו של קיסר לרומא ושתל אותו לפני המצור של ברינדיזי.

 

  • ערבוב: חזרתו של קיקרון מהגלות- הסיפור הזה מופיע בשלושה מקומות. יש שלושה הבדלים בין התיעודים של פומפיוס וקיקרון. בקיקרון לג 1-6, שלושת הצעדים של פומפיוס להשיב את קיקרון מהגלות מתוארים כך: 1. פומפיוס וחבריו של קיקרון ניסו להשיב את קיקרון אך קלודיאוס התנגד. 2. אחרי שמשרתו של קלדיוס הגיעה לסיומה, אלימות גדולה התרחשה בפורום ב- 23 לינואר בשנת 57 במקום שבו האח של קיקרון נפצע וכנראה נהרג. 3. כתגובה לכך, אחד הטריבונים העמידו לדין את קלודיוס על האלימות, ורבים הגיעו מהערים שמסביב לרומא כדי לתמוך בפומפיוס. בכך, פומפיוס גירש את קלודיוס מהפורום וזימן את האנשים להצבעה, שהתרחשה ב- 4 לאוגוסט בשנת 57. לעומת זאת, כאשר פלוטרכוס מספר את אותו הסיפור בפומפיוס מט.1-4, הוא דוחס את הסיפור ומערבב את ההתרחשויות לשלב אחד בלבד: פומפיוס ליווה את אחיו של קיקרון עם האנשים אל תוך הפורום, שם כמה נפצעו, כמה נהרגו, וקלדיוס נוצח.

 

  • דחיסה: בדוגמה הקודמת (“ערבוב”) ראינו שפלוטרכוס דוחס את הנרטיב בפומפיוס מט 1-4.

 

  • זרקור: הסיפור שבו קיסר תוקף את ארימינום מופיע בחמישה חיי אישים: קיסר, פומפיוס, קטאון הצעיר, אנטוניוס וקיקרון. קיימים מספר הבדלים בין הסיפורים, אחד מהם ניתן להסביר דרך השימוש באמצעי הזרקור. ההבדל שאותו אנו יכולים להסביר באמצעי הזה מתבטא בשאלת זהותם של אלו שקאטון הזכיר להם שהוא הזהיר אותם לגבי כוונותיו של קיסר. ב”פומפיוס” ס, הוא הזכיר זאת לפומפיוס. אך ב”קטאון האחרון” נב, הוא הזכיר זאת לרבים, כולל את פומפיוס שנכח ביניהם, ואז הוא ביקש ממנו עצה לגבי הצעדים שיש לנקוט בנוגע לקיסר שהיה בדרכו לרומא. סביר מאוד להניח ששני התיעודים נכונים, אלא שפולטרכוס (בנרטיב “פומפיוס”) מאיר זרקור על פומפיוס, הדמות המרכזית.

 

  • פישוט: ב”פומפיוס” פ, פלוטרכוס מדווח שאחרי שברוטוס רצח את קיסר וברח מרומא, הוא גילה את תאודוטוס, שברח מקיסר שנים לפני כן. ברוטוס רצח את תאודוטוס בעינויים רבים. לעומת זאת, ב”ברוטוס” לג, פלוטרכוס מדווח שברוטוס גילה את תאודוטוס והעניש אותו מבלי להזכיר העינויים הקשים. זו דוגמה לפישוט על ידי פלוטרכוס.

 

  • שכתוב\פרפרזה: ב”קראסוס” טו, תומכי קאטון ודומיטיוס שואלים, ”למה רוצים שניים אלה להיות קונסולים בשנייה? למה שוב שניהם יחד , ולא אחד מהם עם אחר? כלום אנו חסרים אנשים שראויים להיות חבריהם של קראסוס ופומפיוס”?7 ב”קאטון האחרון” מא, הדיון שלהם מסוכם בכך שנאמר שאסור שהכוח הקונסולי יתגבר כתוצאה מכך שפומפיוס וקראסוס משרתים בתור עמיתים של הקונסול.

 

 

דוגמאות מהברית החדשה:

 

העברה

 דוגמה א: בבשורת מתי כא, אחרי שישוע מספר את “משל בעל הכרם והחוכרים” הוא שואל את הפרושים: וּבְכֵן, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם מַה יַּעֲשֶׂה לַכּוֹרְמִים הָהֵם? (פס’ 40) ואז מתי מתעד שראשי הכהנים והזקנים ענו לו: הֵשִׁיבוּ לוֹ: “הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד אֶת הָרְשָׁעִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יַחְכִּיר לְכוֹרְמִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת הַפְּרִי בְּעִתּוֹ.” (פס’ 41). ואילו כאשר קוראים את המשל בבשורות לוקס ומרקוס (לוקס כ 9-19, מרקוס יב 1-12), אנו רואים שמי שעונה על השאלה הוא ישוע עצמו ולא ראשי הכהנים והזקנים: וְעַתָּה מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶם בַּעַל הַכֶּרֶם? יָבוֹא וְיַשְׁמִיד אֶת הַכּוֹרְמִים הָהֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לַאֲחֵרִים.” כְּשָׁמְעָם זֹאת (ראשי הכהנים והזקנים) אָמְרוּ: “חַס וְחָלִילָה!” (לוקס כ 15-16). 

מַה יַעֲשֶׂה בַּעַל הַכֶּרֶם? יָבוֹא וְיַשְׁמִיד אֶת הַכּוֹרְמִים וְיִתֵּן אֶת הַכֶּרֶם לַאֲחֵרִים. (מרקוס יב 9).

אנו רואים שמתי השתמש באמצעי הספרותי של ה”העברה”, בכך שהוא העביר את דברי ישוע ושם אותם בפיהם של ראשי הכהנים והזקנים. הסיבה לכך היא שמתי ככל הנראה רצה ליצור שיח בין ישוע לראשי הכהנים והזקנים כדי להוסיף לאפקט של הסצינה. 

 

דוגמה ב: דוגמה נוספת לאמצעי ההעברה היא סיפור ריפוי עבדו של שר המאה. קיים הבדל עיקרי בין התיעודים של בשורות מתי ולוקס (מתי ח 5-13; לוקס ז 1-10). בלוקס שר המאה שלח את חבריו אל ישוע אך לעולם לא פגש אותו. לעומתו, מתי מסיר את החברים של שר המאה וכותב ששר המאה בכבודו ובעצמו יצא אל ישוע לפגוש אותו. זוהי עוד דוגמה לאמצעי הספרותי שבו מעבירים את דבריהם של דמות אחת לדמות אחרת וגם מבצעים חילוף בין הדמויות.

 

דוגמה ג: במרקוס י 35, יעקב ויוחנן בני זבדי מבקשים מישוע לשבת לימינו ולשמאלו במלכותו: .נִגְּשׁוּ אֵלָיו יַעֲקֹב וְיוֹחָנָן בְּנֵי זַבְדַּי וְאָמְרוּ לוֹ: “רַבִּי, חֲפֵצִים אָנוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה לְמַעֲנֵנוּ מַה שֶּׁנְּבַקֵּשׁ מִמְּךָ. שָׁאַל אוֹתָם: “מָה אַתֶּם רוֹצִים שֶׁאֶעֱשֶׂה לְמַעַנְכֶם?” הֵשִׁיבוּ לוֹ: “תֵּן לָנוּ לָשֶׁבֶת אֶחָד לִימִינְךָ וְאֶחָד לִשׂמֹאלְךָ בְּתִפְאֶרֶת כְּבוֹדְךָ.” 

ואילו במתי כ 20, באותו המאורע, אשתו של זבדי (אמם של יוחנן ויעקב) מבקשת מישוע שבניה (יוחנן ויעקב) ישבו לימינו ולשמאלו של ישוע: אַחֲרֵי כֵן נִגְּשָׁה אֵלָיו הָאֵם שֶׁל בְּנֵי זַבְדַּי עִם בָּנֶיהָ וְהִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָּבָר. שָׁאַל אוֹתָהּ: “מַה בַּקָּשָׁתֵךְ?” הֵשִׁיבָה לוֹ: “אֱמֹר נָא שֶׁיֵּשְׁבוּ שְׁנֵי בָּנַי אֵלֶּה אֶחָד לִימִינְךָ וְאֶחָד לִשְׂמֹאלְךָ בְּמַלְכוּתְךָ.” (מתי כ 20-21).

 

עקירה

דוגמה א: סיפור ריפוי איש המצורע הוא דוגמה לאמצעי העקירה. הסיפור מתאר איש מצורע שהגיע לישוע ואמר לו שהוא יכול לרפא אותו אם הוא רוצה. ישוע נגע באיש ואמר לו שהוא רוצה שהוא יטהר, ולאחר מכן האיש מטוהר מהמחלה. סיפור זה מופיע בכל שלוש הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס). לוקס מתעד את המאורע עם זרימה כרונולוגית, בִּהְיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים (לוקס ה 12), ולאחר מכן הוא מתאר, בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר לִמֵּד (פס’ 17). מרקוס ממקם את המאורע בהקשר עם כרנולוגיה ספציפית. ישוע מרפא את חמותו של פטרוס (מרקוס א 30-31). ואז הוא כותב, בָּעֶרֶב, עִם שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ, הֵבִיאוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַחוֹלִים וַאֲחוּזֵי הַשֵּׁדִים (מרקוס א 32-34). לאחר מכן בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, בְּעוֹד חֹשֶׁךְ, קָם וְיָצָא אֶל מָקוֹם שׁוֹמֵם וְהִתְפַּלֵּל שָׁם. (מרקוס א 35-38). לאחר מכן הוא עזב את כפר נחום והלך לכל הגליל ובישר בבתי הכנסת (מרקוס א 39). בזמן המסע הזה מרקוס מתעד שהוא ריפא את המצורע (מרקוס א 40-45). במרקוס ב 1 ישוע חזר לכפר נחום אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים (מרקוס ב 1).

 לכן, על פי הכרנולוגיה של מרקוס, זה ברור שישוע ריפא את המצורע לאחר שריפא את חמותו של פטרוס.

מתי גם כן ממקם את ריפוי המצורע בהקשר עם כרונולוגיה ספציפית. אך היא שונה מהכרונולוגיה במרקוס. במתי ריפוי המצורע גם כן מתרחש בזמן שהותו של ישוע בגליל (מרקוס ד 23-25). מתי ממקם את הדרשה על ההר בזמן המסע הזה (מתי ה 1- ז 29). לאחר הדרשה, מתי מתעד שקהל גדול הלך אחרי ישוע כאשר האיש המצורע הגיע לישוע ונרפא (מתי ח 1-4). לאחר מכן, ישוע חזר לכפר נחום וריפא את חמותו של פטרוס (מתי ח 14-17). לכן, בבשורת מתי, ישוע ריפא את המצורע לפני שריפא את חמותו של ישוע, ואילו במרקוס הסדר הוא הפול. ראוי לציין שגם מתי וגם מרקוס השתמשו בכרונולוגיה מפורשת לכן לא ניתן לטעות בסדר האירועים.

מי אחראי על שינוי הכרונולוגיה? פרטים נוספים עשויים לעזור לנו לענות על השאלה. ישוע ביקש מהמצורע שנרפא לא לספר לאף אחד על מה שהתרחש. במרקוס ולוקס אין שום רמז לכך שהאירוע בו ישוע ריפא את המצורע היה ציבורי. לעומת זאת, במתי ישוע מרפא את המצורע לפני קהל עצום. למה שישוע ירפא מצורע לעיני כולם, ולאחר מכן יצווה עליו לא לספר לאף אחד על הריפוי? יותר הגיוני לטעון שהריפוי התרחש בפורום פרטי כפי שזה ברור ממרקוס ולוקס ושמתי מיקם את המאורע בהקשר שונה. המסקנה הזו מתחזקת כאשר לוקחים בחשבון את הסיבה בגללה מתי עשה זאת. ריפוי המצורע מופיע במתי, בהקשר רחב יותר של ריפוי שני העיוורים. ריפוי המצורע הוא הוא דוגמה אחת לניסים הרבים שישוע ביצע המתועדים כדי לתמוך בתשובתו של ישוע לשאלתו של יוחנן המטביל במתי יא 4-5: “לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְעִים וְרוֹאִים: עִוְרִים רוֹאִים, פִּסְחִים מְהַלְּכִים, מְצֹרָעִים מְטֹהָרִים, חֵרְשִׁים שׁוֹמְעִים, מֵתִים קָמִים, עֲנִיִּים מִתְבַּשְּׂרִים. 

דרך השימוש באמצעי הספרותי מתי מיקם את הסיפור על הריפוי של המצורע בהקשר שמושך את תשומת לבנו לאותם הניסים המצופים מהמשיח המובטח בתנ”ך. כלומר האירועים עצמם הם היסטוריים. ואילו הכרונולוגיה והמיקום של המאורע בהקשר הספציפי הזה, הם חלק מהיצירה הספרותית של מתי.

 

דוגמה ב: מתי ישוע נדחה כאשר היה בנצרת? לוקס ממקם את הדחייה בתחילת שירותו של ישוע, זמן קצר לאחר שהוא נוסה במדבר (לוקס ד 15-30), ואילו מרקוס ומתי ממקמים את המאורע מאוחר יותר בשירותו של ישוע (מרקוס ו 1-6; מתי יג 53-58). האם מדובר אולי באירועים שונים? יש סיבות טובות לחשוב שלוקס עקר את הסיפור מהקשרו המקורי וקישר אותו באופן מפורש לתחילת שירותו של המשיח.

מרקוס מתעד את שרשרת האירועים הבאה: ישוע משקיט סערה בגליל, מרפא איש אחוז שדים, מרפא את אישה זבת דם, מקים לתחייה את ביתו של יאיר, נדחה בנצרת, שולח את השנים עשר, נשאל לגבי הורדוס, מתודרך על ידי השליחים שעתה חזרו ממסעם, ומאכיל חמשת אלפים איש. אותה שרשרת האירועים מופיעה גם בלוקס עם אותו הסדר, חוץ מאירוע הדחייה. המאורע הזה לא מופיע בשרשרת המאורעות של לוקס. לוקס במקום זאת ממקם את המאורע בזמן מוקדם יותר של שירותו של ישוע. עלינו לחזור אחורה ולראות מה מתרחש בשלוש הבשורות הסינופטיות. כל שלוש הבשורות מתעדות שישוע נוסה במדבר ואז שהוא חזר לגליל. מתי ולוקס אחרי זה אומרים שישוע עזב את נצרת והלך לכפר נחום (מתי ד 13; לוקס ד 16-31). אך לוקס מספק פרטים נוספים. הוא מלמד אותנו שישוע עזב את נצרת בגלל שהוא נדחה שם וכמעט נהרג (לוקס ד 16-30). כמובן שזה אפשרי שישוע נדחה פעמיים שם. לעומת זאת, חשבו על כך: קודם כל, כפי שראינו קודם, לוקס מסכים עם מרקוס לגבי שרשרת האירועים, ומחסיר רק את המאורע הזה (שמופיע בהקשר שונה). שנית, יש הקבלות חזקות בין שלוש הבשורות לגבי הסיפור הזה: ישוע הטיף בבית כנסת בשבת (מרקוס ו 2; מתי יג 54; לוקס ד 24); התגובה של האנשים הייתה שהם מכירים את המשפחה של ישוע (מרקוס ו 3; מתי יג 55-56; לוקס ד 22);  ותשובתו של ישוע הייתה שאין נביא בעירו (מרקוס ו 4; מתי יג 57; לוקס ד 24). מה שמצביע על כך שאו שמרקוס או שלוקס, עקרו את הסיפור ומיקמו אותו בהקשר שונה. 

 

דוגמה ג: מתי ישוע טיהר את בית המקדש? יוחנן ב 11-13 ממקם את המאורע באופן מפורש בתחילת שירותו של המשיח, זמן קצר לאחר הנס בכפר קנה שבגליל. לעומת זאת, שאר הבשורות ממקמות את המאורע בבירור בתוך השבוע האחרון של חייו. ככל הנראה מרקוס או יוחנן עקרו את המאורע מהקשרו המקורי ושתלו אותו בהקשר אחר.

 

ערבוב

דוגמה א: סיפור ריפוי בעל היד היבשה בשבת הוא דוגמה לאמצעי הערבוב. במרקוס ג 2-5 ולוקס ו 7-10, הפרושים שותקים לאורך כל המאורע כדי לראות אם ישוע ירפא את בעל היד היבשה, וכך יפר את השבת כדי שיהיה להם במה להאשימו. אך ישוע הכיר את מחשבותיהם ושאל אותם אם מותר לעשות טוב בשבת כדי להציל חיים. לעומת זאת, במתי יב 10-13, הפרושים לא שתקו. למעשה, מתי לקח את המחשבות של הפרושים והמיר אותן לשיחה עם ישוע: הֵם פָּנוּ אֵלָיו בִּשְׁאֵלָה: “הַאִם מֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת? וְזֹאת כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ” (מתי יב 10). 

לוקס מדווח על המאורע הזה וגם על מאורע אחר בלוקס יד 1-6, למרות שיש דמיון בין השניים. בסיפור השני, ישוע אכל ארוחת ערב בביתו של מנהיג הפרושים בשבת. בגלל שהיה איש התפוח ממים, התבוננו בישוע בדריכות כדי לראות אם הוא ירפא את החולה בשבת. ישוע שאל את בעלי התורה והפרושים, “הֲמֻתָּר לְרַפֵּא בְּשַׁבָּת אוֹ לֹא?”,כאשר הם שתקו, ישוע ריפא את האדם, שלח אותו, ואמר להם, “מִי מִכֶּם, שֶׁחֲמוֹרוֹ אוֹ שׁוֹרוֹ יִפֹּל לְתוֹךְ בְּאֵר, לֹא יְמַהֵר לְהַעֲלוֹתוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת?” (לוקס יד 5). מתי מספק משפט זהה בסיפור הראשון של ריפוי האיש בעל היד היבשה: “מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁכֶּבֶשׂ אֶחָד לוֹ וְאִם יִפֹּל בְּשַׁבָּת לְתוֹךְ בּוֹר לֹא יַחֲזִיק בּוֹ וְיָרִים אוֹתוֹ? (מתי יב 11).8

סביר מאוד להניח שמתי הכיר את שני הסיפורים, והוא פשוט ערבב ביניהם.9

 

דוגמה ב: בסיפור ריפוי שני העוורים קיים ככל הנראה ערבוב. במרקוס ובלוקס ישוע מרפא עיוור אחד, ואילו במתי ישוע מרפא שניים.10 לכן, במרקוס ולוקס העיוור צועק, “בֶּן-דָּוִד, יֵשׁוּעַ, רַחֵם עָלַי!” ואילו במתי, 

“אֲדוֹנֵנוּ בֶּן-דָּוִד, רַחֵם עָלֵינוּ!”. ככל הנראה מתי ערבב את הסיפור שבמרקוס י 46-52 עם סיפור אחר שבמרקוס ח 22-26 שבו ישוע ריפא עיוור אחר, אחרת מתי לא היה מזכיר את הסיפור השני כלל.11 

 

דחיסה 

דוגמה א: במרקוס זה ברור שישוע טיהר את בית המקדש ביום שני, ואז ביום שלישי ראה שעץ התאנה התייבש: בַּבֹּקֶר עָבְרוּ וְרָאוּ אֶת עֵץ הַתְּאֵנָה יָבֵשׁ מִשָּׁרָשָׁיו. נִזְכַּר כֵּיפָא וְאָמַר אֵלָיו: “רַבִּי, רְאֵה, עֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁקִּלַּלְתָּ יָבֵשׁ!” . ואילו במתי, ישוע נכנס לירושלים וטיהר את בית המקדש ביום ראשון, ואז קילל את עץ התאנה ביום שני, והוא כותב במפורש שהתלמידים הופתעו מכך שהעץ התייבש באופן פתאומי. כְּשֶׁרָאָה עֵץ תְּאֵנָה אֶחָד בַּדֶּרֶךְ הִתְקָרֵב אֵלָיו וְלֹא מָצָא בּוֹ מְאוּמָה מִלְּבַד עָלִים. אָמַר אֵלָיו: “מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה מִמְּךָ פְּרִי לְעוֹלָם!” וּבוֹ בָּרֶגַע הִתְיַבֵּשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה.כִּרְאוֹתָם זֹאת תָּמְהוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ: “אֵיךְ יָבַשׁ עֵץ הַתְּאֵנָה פִּתְאוֹם? (מתי כא 19-20). מתי דחס את הסיפור כך שישוע קילל את עץ התאנה, וזה התייבש במקום.

 

דוגמה ב: עוד דוגמה לדחיסה היא זמן שהותו של ישוע עם התלמידים לאחר תחייתו. במתי כח 7, 10 קודם המלאך ואז ישוע ציוו על הנשים להגיד לתלמידים שהוא הולך לפניהם לגליל, ושם עליהם לפגוש אותו. ההליכה מירושלים לגליל לוקחת מספר ימים. ביוחנן כ 1-כא 25, ישוע הופיע לפני התלמידים בירושלים באותו היום שבו הוא קם מן המתים. בפעם השנייה (שמונה ימים לאחר מכן) הוא הופיע בפניהם במקום לא ידוע. ובפעם השלישית הוא הופיע בפניהם ליד הכינרת. לכן, ביוחנן יש לכל הפחות תשעה ימים בהם ישוע נשאר בכדור הארץ לאחר תחייתו. ואילו בלוקס כד 1-53, תחייתו של ישוע, כל הופעותיו לפני התלמידים, ועלייתו לשמיים;  מתועדות שהתרחשו ביום אחד (ביום ראשון). זה ברור שלוקס דחס את המאורעות, משום שמיד בספר הבא (מעשי השליחים) אותו הוא חיבר, הוא מודע לכך שישוע הופיע לעיני תלמידיו לאורך ארבעים ימים לפני שעלה לשמיים (מעשי השליחים א 3-9).

 

דוגמה ג: במשל הכרם והחוכרים שבמרקוס ובלוקס (מרקוס יב 1-12; לוקס כ 9-19), בעל הכרם שולח שלוש פעמים עבד שונה. כל פעם, החוכרים דוחים כל עבד שמגיע אליהם. הם מרביצים לו ומשפילים אותו. לאחר מכן, העבד שולח עבד שלישי, אותו הם הורגים. מתי לעומת זאת, דוחס את שלושת המקרים למקרה אחד, ואומר שבעל הכרם שלח שלושה עבדים להם הם מרביצים, ובסוף הורגים (זה ברור מהיוונית של מתי כא 36 שבעל הכרם שלח את העבדים יחד ולא בנפרד משום שנאמר בפסוק זה שלאחר מכן, בעל הכרם שלח יותר עבדים מאשר בפעם הראשונה).

 

זרקור

דוגמה א: בעוד שהבשורות הסינופטיות מתעדות שנשים רבות הלכו אל הקבר הריק, רק מרים המגדלית מוזכרת ביוחנן כ 1. לעומת זאת, זה נראה שיוחנן מכיר בכך שהגיעו עמה נשים אחרות, משום שמרים אומרת בפסוק הבא לפטרוס ולתלמיד האהוב, “לָקְחוּ אֶת הָאָדוֹן מִן הַקֶּבֶר וְלֹא יָדוּעַ לָנוּ אֵיפֹה הִנִּיחוּ אוֹתוֹ” (יוחנן כ 2). זה נראה סביר שיוחנן מכיר בנוכחותן של שאר הנשים אלא שהוא פשוט מאיר זרקור על מרים המגדלית ומתמקד עליה.

 

דוגמה ב: במרקוס טז 5 ובמתי כח 2-4 מוזכר מלאך אחד בקבר, ואילו בלוקס כד 4 וביוחנן כ 12 מוזכרים שניים. זה ברור שמרקוס ומתי מאירים זרקור על המלאך שמכריז את הבשורה לגבי תחייתו של ישוע.

 

דוגמה ג: במרקוס ה 35, אנשים הגיעו מביתו של יאיר ואמרו לו: “בִּתְּךָ מֵתָה, לָמָּה תַּטְרִיחַ עוֹד אֶת הָרַב?”. אך בלוקס ח 49, איש (יחיד) הגיע מביתו של יאיר ואמר לו: “בִּתְּךָ מֵתָה, אַל תַּטְרִיחַ עוֹד אֶת הַמּוֹרֶה.” כלומר, במרקוס יש מספר אנשים המכריזים על מותה של בתו של יאיר, ואילו בלוקס אדם אחד מכריז על כך. זה סביר שלוקס מאיר זרקור על האיש שבישר את הבשורה ליאיר וכך התמקד עליו.

 

פישוט

דוגמה א: בעוד שהבשורות הסינופטיות ברורות לגבי כך שיוחנן המטביל הטביל את ישוע (מרקוס א 9; מתי ג 13-15; לוקס ג 21), ביוחנן א 29-34 לא נאמר שישוע הוטבל. יכול מאוד להיות שהתיעוד של יוחנן מניח שטבילתו (וניסיונו במדבר) של ישוע כבר התרחשה ושיוחנן המטביל נזכר במה שקרה בזמן הטבילה. או שיוחנן מניח שהקוראים כבר מכירים את האירועים, או שהוא באופן מכוון לא מזכיר אותם לשם הפישוט. 

 

שכתוב (פרפרזה) 

דוגמה א: במרקוס טו 26, בכתב על הצלב של ישוע נכתב “מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים.” במתי כז 37, על הכתב נאמר, “זֶה הוּא יֵשׁוּעַ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים.” בלוקס כג 38 נאמר שהיה כתוב, “זֶהוּ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים.” ביוחנן יט 19, נאמר, “יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת, מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים.” מדובר בפרפרזה.

 

דוגמה ב: האינטרקציה בין ישוע לעיוור שנרפא על ידו היא דוגמה לפרפרזה. במרקוס י 51, האדם העיוור ענה לישוע כך, “רַבִּי, שֶׁאֶרְאֶה!” במתי כ 33 התשובה היא, “אָדוֹן — שֶׁתִּפָּקַחְנָה עֵינֵינוּ!”. במרקוס י 52, ישוע אומר, “לֵךְ, אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה אוֹתְךָ.” בלוקס יח 42, הוא אומר, “רְאֵה! אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה אוֹתְךָ.”

 

סיכום

מאחר והבשורות הן בעלות זיקה לביוגרפיות יווניות-רומיות, אנו יכולים לצפות מהמחברים שלהן להשתמש לפחות בכמה מוסכמות ספרותיות המאפיינות את הסוגה הזו. התמקדנו במספר אמצעים ספרותיים שיכולים להסביר את השוני שקיים בין הנרטיבים בבשורות. ראינו שהאמצעים הללו שימשו את פלוטרכוס בכתיבתו, וכי מדובר בתבנית זהה של שוני, שקיימת בבשורות. האמצעים הספרותיים כוללים החלפת מילים וביטויים, שינוי התחביר, שינוי ההטיה של המילה מיחיד לרבים (או להפך), הוספה לשם העצמה, הבהרה, הרחבת המחשבה, דחיסת פרטי הנרטיב, עקירת המאורע מהקשר אחד לאחר, פישוט, העברה, ערבוב, זרקור, פרפרזה ועוד. הגישה הספרותית לא פוסלת נסיונות ליישב את השוני בצורה הקלאסית והמסורתית (כלומר ליצור נרטיב אחד כולל המיישב בין השוני שקיים בנרטיבים של הבשורות), אולם, היא עשויה להועיל לפתרון הקשיים המתעוררים בקטעים מסוימים שבהם הניסיון ליישב מותח את הטקסט יתר על המידה.

הערות שוליים:

1. להרחבה ראו את ספרו:
Michael R. licona, Why Are There Differences in the Gospels? Oxford University Press Oxford University Press; .1 edition, December 19, 2016
2. מחקרו מניח שהבשורות נכתבו בז’אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות. להעמקה ולהוכחה לכך שהבשורות הן ביוגרפיות בסגנון רומי-יווני ראו: Richard A. Burridge, What Are the Gospels? A Comparison with Graeco-Roman Biography, 2nd ed. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2004.

3. לייקונה, שם עמ’: 26-110.

4. פלוטארכוס (בעריכתו הכללית של מ.מ. בובר): חיי אישים. אנשי רומי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1986, עמוד 362.

5. עמוד 273.

6. ראו שם ב”קיסר” טו 3; לה 1-37.5; לט 1-מא.3; “פומפיוס” סב 1-סז.6; “אנטוניוס” ו 1-4; ח 1-2.

7. פלוטארכוס, שם עמוד 293.

8. לוקס מספר את שני הסיפורים (ו 6-11; יד 1-6), ויש הרבה הבדלים בינהם. המאורע בלוקס ו התרחש בבית הכנסת; בלוקס יד המאורע התרחש בביתו של מנהיג הפרושים. בלוקס ו, האדם אותו ישוע ריפא היה בעל יד יבשה. בלוקס יד, האדם היה תפוח ממים. בלוקס ו, ישוע אמר לחולה להושיע את ידו. כאשר הוא עשה כן. ידו נרפאה. בלוקס יד, ישוע החזיק את החולה וכך ריפא אותו. בלוקס יד 5, ישוע הוסיף שאלה הזהה במתי יב 11 עם מספר שינויים. סיפור ריפוי האיש התפוח ממים הינו ייחודי ללוקס.

9. ראו חוקרים המסכימים עם השקפה זו: Davies and Allison, Commentary on the Gospel according to Saint Matthew, 2:320; John Nolland, The Gospel of Matthew: A Commentary on the Greek Text, NIGTC (Grand Rapids, MI: Eerdmans; Bletchley, Paternoster, 2005), Logos 6, 487–88; and Robert H. Gundry, Matthew: A Commentary on His Handbook for a Mixed Church under Persecution, 2nd ed. (Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1994), 226.

10. המיקום (יריחו), ההקשר בו הסיפור מופיע במרקוס ובמתי, והתיאום המילולי, מצביעים על כך שמדובר על אותו המאורע בשני התיעודים.

11. ראו לתמיכה: Craig S. Keener, Matthew, IVPNTC 1 (Downers Grove, IL: InterVarsity Press, 1997), 306–7.

 

אולי גם יעניין אותך: