"אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם" ישוע מול הרמב"ם
"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם, לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים. הֵן אִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם מַה שְּׂכַרְכֶם? הֲלֹא גַּם הַמּוֹכְסִים עוֹשִׂים זֹאת. וְאִם תִּשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם אֲחֵיכֶם בִּלְבַד, מַהוּ הַמְיֻחָד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים? הֲלֹא גַּם הַגּוֹיִים עוֹשִׂים זֹאת. לָכֵן הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא." (מתי ה' 43-48)
בתקופה בה אנו חיים בישראל, הרעיון של לאהוב את האוייבים שלנו נשמע כמו דרישה לרגש בלתי טבעי המנוגד להיגיון. אבל אולי מה שאתה קורא לו "רגשות לא טבעיים" הם בעצם השקפות אנושיות בסיסיות ונחותות יותר, בעוד שההתנהגות המוסרית שישוע דורש מתלמידיו משקפת השקפות רוחניות נעלות יותר? אולי לא כל מה שהוא "טבעי" הוא גם טוב, ולא כל מה ש"איננו טבעי" הוא רע? ואולי המשיח קורא לנו לנהל חיים טובים ונעלים יותר? אולי בעזרת חסדו הוא מאפשר לנו להמית את הנטיות הארציות והבשריות שלנו, ולשקף את הצלם האלוהי שבו נבראנו? אני מציע לראות בזה צעד אחד קדימה עבור המין האנושי, פרי של מה שהמשיח עשה למעננו.
היהדות המסורתית מלמדת שלאדם יש שתי נטיות (או יצרים): יצר הרע ויצר הטוב. אדם ירא שמים צריך להכניע את יצר הרע ולטפח את יצר הטוב. השאלה היא: איזה משני היצרים הוא "טבעי". האם טבעי שהאדם יתפרץ בזעם, או שדווקא טבעי שהוא יתאזר בסבלנות? האם טבעי שבחור צעיר ישקע בפנטזיות מופקרות, או שטבעי יותר שהוא ישמור על טוהר וישלוט בעצמו? מהי התנהגות טבעית? ואם הטבע שלנו הוא מושחת, האם עלינו להתמלא סיפוק מכך שאנחנו עושים את מה שבא לנו בטבעיות, או שאנחנו אמורים לזעוק לעזרתו של אלוהים כדי שנוכל לעשות את מה שאיננו טבעי?
הברית החדשה מדברת על האדם הפנימי והאדם החיצוני, על הבשר והרוח, ומכירה בנטייה האנושית לעשות את הרע ולהיכנע לתאוות הבשר. אבל היא מבטיחה למאמינים שינוי בכוחה של האמונה בישוע המשיח. לאור הבטחה זו ישוע קורא לתלמידיו לסרב לתאוות החוטאות של הבשר ולטפח את דרכי הקדושה של הרוח. לכך התכוון ישוע כשאמר שאנחנו צריכים "להתכחש לעצמנו".[482] לכן, כשהאני שלנו רוצה לנטור טינה, לנקום, לספק תאווה מסוימת, להתנפח מגאווה, לחרחר מריבה, להתפרץ בזעם או להשתלח באלוהים, ישוע קורא לנו להתכחש ל"אני" הזה – גם אם זה לא נראה לנו טבעי בהתחלה. כמה טוב לדעת שבהדרגה, ההתכחשות לתאוות החוטאות שלנו וההליכה בדרך הרוחנית הנעלה יותר הופכת לטבעית.
"אבל האם התנ"ך אינו מלמד שעלינו לנקום באויבינו? אם כך, מדוע ישוע אומר שעלינו לסלוח להם? זה לא טבעי, וגם לא נכון לנהוג כך".
אענה על השאלה הזאת עם כמה שאלות משלי. האם לא טוב יותר לסלוח לאויבים מאשר לטפח שנאה כלפיהם? האם לא מוטב להתגבר על הרע באמצעות הטוב מאשר להילחם ברע באמצעים רעים?
"ומה לגבי הכתובים? הרי ישוע לימד עקרונות שונים על הנושא הזה מאלה שעולים מן התורה".
הבה נבדוק מה נאמר בכתובים, ובמיוחד לגבי נקמה באויבים. נכון שלפעמים אלוהים מצווה על עם ישראל להעניש את אויביו. לדוגמה, הוא הורה להם לא לשכוח לעולם את מה שעשו להם העמלקים בצאתם ממצריים וציווה, "והיה, בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. לא תשכח!" (דברים כ"ה 19. עיין גם בבמדבר ל"א). אבל האם מישהו קורא את הפסוק הזה וחושב שעליו ליישם את מה שנאמר בו היום, באופן מילולי? האם קם מישהו ואומר, "היות שאלוהים ציווה על בני ישראל להרוג את כל הכנענים – נשים, גברים, ילדים, צאן ובקר – הוא כנראה מצווה עלי להרוג היום את כל הכופרים בחברה שאני חי בה"? ממש לא!
להיפך, לאורך כל הכתובים אלוהים מצווה על ילדיו לנהוג בנדיבות עם אויביהם, לא לנטור להם טינה ולהשאיר את הנקמה בידיו. בתורה נאמר:
"כי תפגע (תפגוש) שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו. עזוב תעזוב עימו." (שמות כ"ג 5-4)
"לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." (ויקרא י"ט 18-17)
"לי נקם ושילם [אמר ה']. לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אֵידָם וחיש עתודות למו." (דברים ל"ב 35)
במשלי נאמרים דברים דומים. נאמר שם מפורשות שאין מקום לתחושות נקם ושנאה כלפי האויב, "אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ואם צמֵא, השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו. וה' ישלם לך" (משלי כ"ה 22-21).[483] מחבר ספר משלי מזהיר אותנו שלא לשמוח כאשר אלוהים שופט את אויבינו, "בנפול אויביך אל תשמח ובכושלו אל יגל ליבך. פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (שם, כ"ד 18-17). לכל אורך התנ"ך היו אלה אנשים חסרי יראת שמים ששנאו ונקמו, ואילו יראי אלוהים שילמו על הרע באמצעות טוב, כפי שתיאר זאת מחבר מזמור ל"ה:
"יקומון עדי חמס, אשר לא ידעתי ישאלוני. ישלמוני רעה תחת טובה שכוֹל לנפשי. ואני, בחלוֹתם לבושי שק עיניתי בצום נפשי ותפילתי על חיקי תשוב. כרע, כאח לי התהלכתי כאבל אֵם קודר שחותי. ובצלעי שמחו ונאספו, נאספו עלי נכים, ולא ידעתי קרעו ולא דימו. בחנופֵי לעגי מעוג חרק עלי שינימו. (תהילים ל"ה 16-11)
שאול השליח היה יהודי שהתמצא היטב בתנ"ך. מעניין שכאשר הוא רצה להדגיש נקודה מוסרית מסוימת הוא נשען על כמה מהפסוקים שציטטתי למעלה:
"אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם. עד כמה שהדבר בידכם, חיו בשלום עם כל אדם. יקירי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם, כי כתוב "לי נקם ושילם אמר ה' ". אבל "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא – השקהו מים; כי גחלים אתה חותה על ראשו". אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב." (רומים י"ב 21-17. שאול מצטט כאן מתוך דברים ל"ב 35 ומשלי כ"ה 22-21)
האם אתה מתנגד למילים האלה? האם הן אינן קוראות לנו לעלות על מסלול נעלה יותר – או יותר נכון, על המסלול הנעלה מכולם? חשוֹב לרגע על ישוע, כשהיה ממוסמר לצלב. האם היית מעריך אותו יותר אילו הוא קילל את צולביו במילים המכוערות ביותר ומאחל להם ולצאצאיהם עינויי נצח, או שהיה לך קל לך יותר להעריך אותו אילו אמר, "אבא, סלח להם, כי אינם יודעים את אשר הם עושים" (לוקס כ"ג 34)? אין ספק שיהיה זה "טבעי" לאדם שנצלב להתפרץ בזעם על אלה שמיסמרו אותו ולקלל את אלה שהאשימו אותו על לא עוול בכפו. אבל כמה על טבעי זה – וכמה נאה – לסלוח דווקא לאותם אנשים. כך עשה ישוע, וזה בדיוק מה שהוא מצווה עלינו לעשות, "אבל אליכם, השומעים, אומר אני: אהבו את אויביכם, היטיבו עם שונאיכם. ברכו את מקלליכם והתפללו בעד הפוגעים בכם" (לוקס ו' 28-27). עוד כשהיינו חוטאים המשיח מת בעדנו (רומים ה' 6), ומהאהבה הזו – שאין מאחוריה כל תנאי – עלינו ללמוד ואותה עלינו לחקות. "נהגו בסבלנות איש עם רעהו וסלחו זה לזה כאשר למישהו טענה על רעהו. כשם שהאדון סלח לכם, כן סלחו גם אתם" (קולוסים ג' 13. עיין גם במתי י"ח 35-21).
הברית החדשה קוראת לחסידיו של ישוע להקפיד על מוסר גבוה ביותר במצבים של מחלוקות ועימותים, והיא מתבססת על דוגמאות מן התנ"ך ועל העקרונות שעולים מהן. אומנם האידאלים הנעלים של ישוע המשיח מציבים בפנינו אתגר עצום, אבל הוא גם עוזר לנו לעמוד באתגר הזה. אלה שמאמינים לדברים שאמר גילו שדרכו היא הטובה ביותר, שהיא משחררת מתפיסות שגויות והרסניות ומטפחת תפיסות קדושות וטהורות שתואמות את מלכות אלוהים ויתגשמו שם במלואן.
כמובן שאילו היינו אלוהים, היינו יכולים להבחין היטב בין טוב לרע, לעולם לא לאבד את השליטה העצמית שלנו ולא להיתפס לגישה קלוקלת. הזעם שלנו היה צודק ומושלם, חוש הצדק שלנו היה ללא מתום ומעשינו כלפי אויבינו היו לגמרי צודקים. אבל אנחנו לא אלוהים והגישות והמעשים שלנו מוכתמים פה ושם. לכן מוטב שנשאיר את הנקם האישי לאלוהים, ובמקום זאת נתמקד במעשי חסד, רחמים, נדיבות וטוב לב.[484] כמה מרגש כשכל התכונות האלה הופכות לטבע שני. כמה מרגש לעלות על הדרך הנעלה יותר, גם אם פירוש הדבר שעלינו לצעוד בדרך שנראית לאחרים כנחותה (ראה למשל הראשונה לקורינתים ו' 7-1). אם אלוהים לצידנו, לא נזדקק לדבר.
האם דבריו של ישוע על לאהוב את אוייבנו – לא מוגזמים?