ביקורת: אביעד קליינברג, “מדריך לחילוני” – חלק 2 – טיעונים נגד ישוע והברית החדשה

תגובה לביקורת של קליינברג נגד ישוע והברית החדשה

בספרו “מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל” אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו נענה על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת). בחלק הראשון ענינו על הביקורת של קליינברג נגד הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים באופן כללי. כעת נתמקד בביקורת של קליינברג נגד האמונה המשיחית בפרט.

בפרק “התגלות” בספרו של קליינברג, פרופ’ אביעד קליינברג חשב כי יצליח לעשות צדק לדמותו של ישוע, אם יקדיש לו חצי עמוד מספרו. הבה נבחן את הטיעונים שלו נגד אמיתות האמונה המשיחית:

הטיעונים שלו הם:

  1. יש תיעודים מעטים מדי לגבי חייו (לא ברור בכלל אם היה קיים).
  2. לא ברור אם מחברי הבשורות היו עדי ראייה לחייו ועלילותיו של ישוע.
  3. הם האמינו שהוא היה משיח ואולי בן אלוהים, ולכן עדותם מוטית.
  4. הגרסאות לגבי חייו מלאות בסתירות.
  5. חורים בבשורות: שלוש בשורות כלל אינן מספרות לנו על השנים שבין ילדותו לבגרותו, מדוע? שהרי מדובר בדמות כל כך חשובה.

 

מענה לטיעוניו לגבי ישוע והבשורות

 

1. אין מספיק תיעודים לחייו ופעלו של ישוע?

 

 

לפני שנענה על גוף הטענה, חשוב לציין שכאן, מפגין קליינברג בורות היסטורית ממדרגה ראשונה, שהרי כל הדמויות ההיסטוריות האחרות מאותה תקופה (כגון: הפילוסופים היווניים, הקיסרים הרומאים, מנהיגי הפרושים והתנאים וכו’) נראו ע”י עשרות אלפי אנשים גם כן. האם יש לנו עשרות אלפי עדויות מאלפי אנשים שונים על חייהן של אותן דמויות? כמה אנשים ראו את סוקרטס, אפלטון ואריסטו? כמה חזו בעיניהם את אלכסנדר מוקדון? כמה ראו את הלל הזקן או את רבי עקיבא? האם כל אותם אנשים שראו אותם השאירו עדויות בכתב על-אודות חייהם ופועלם? פשוט מגוחך!

            

ועכשיו לגבי הטיעון עצמו, עלינו לענות על ההנחה החבויה שקיימת בטיעון של קליינברג. קליינברג מניח שעדות טובה לחייו ופועלו של ישוע חייבת להיות חיצונית לבשורות. הסיבה לכך קשורה לטיעון השלישי שלו; שמחברי הבשורות האמינו בו, ולכן הם לא אמינים. פה הטעות היא אצלו, כאשר חוקרים מבקשים לקבוע את המהימנות של מאורע מסוים, או אמרה שמיוחסת לדמות היסטורית מסויימת, לא מעניין אותם מי כתב את המסמך. הם משתמשים בקריטריונים היסטוריים אוביקטיביים המשומשים עבור קביעת האותנטיות של אותו המאורע שהם חוקרים. חלק מן ההקריטריונים הללו הם:

חופפות היסטורית: השתלבותו והסתדרותו של המאורע עם העובדות הידועות אודות ההקשר בו המאורע התרחש.

עדות בלתי תלויה ומוקדמת: הופעתו של המאורע בעדויות רבות (הקרובות מבחינה זמנית להתרחשותו ואשר אינן תלויות זו בזו ולא במקור משותף כלשהו) מגבירה את סבירות התרחשותו.

קריטריון ה”מבוכה”: המאורע\המידע ההיסטורי המסוים נחשב למביך ולכן הסיכוי שהוא הומצא או בודה הינו נמוך ולא מתקבל על הדעת. 

שוני: המאורע איננו תואם את צורת החשיבה של החברה ולכן לא הגיוני כי הוא המצאה.

עקביות: המאורע\המידע ההיסטורי הינו עקבי עם שאר העובדות הידועות לנו אודות הדמות אותה אנו חוקרים.

 

שימו לב שהקריטריונים הללו לא מניחים כלל את הזהות של המחברים או אפילו את המהימנות הכללית של הבשורות. אלא שהקריטריונים מתמקדים על מאורעות ספציפיים בבשורות ומספקים אישור או ראיה לכך שהם אכן התרחשו. כמובן שניתן להראות שהבשורות באופן כללי הן אמינות כפי שעשינו במאמר הזה, אך הקריטריונים הללו לא תלויים במהימנות הכללית של הבשורות.

 

בעזרת הקריטריונים הללו החוקרים הגיעו למסקנה שמספר עובדות הן אכן נכונות לגבי ישוע. לדוגמה, שהוא הוטבל על ידי יוחנן המטביל, שהוא בישר על המלכות העתידית, שהוא טען על עצמו טענות קיצוניות לגבי זהותו, דבר שבסופו של דבר הוביל למשפטו ולצליבתו. 

 

אך האם יש תיעודים חיצוניים לגבי חייו ומותו של ישוע? כמובן, אנשים רבים כתבו עליו: יוסף בן מתתיהו,  פליניוס הצעיר, סקיסוס קורנליוס, לוקיאנוס מסאמוסטה, סוונטוניוס, פליניוס הצעיר, תאלס, פלגון, מארה בר סרפיון. על זה הרחבנו במאמר הזה

מה לגבי הטענה שלא ידוע לנו אם מחברי הבשורות היו עדי ראייה למאורעות?

 

ובכן, כפי שאמרנו, בחינת האותנטיות של המאורעות מבוססת על קריטריונים שלא תלויים בזהות המחברים, או על היותם עדי ראייה. למעשה, בהשוואה למקורות שיש לנו אודות העולם היווני-רומאי בעת העתיקה, הבשורות מתעלות מבחינת מהימנותן על הכתבים הרומיים-יווניים, שבדרך כלל נכתבו מאות שנים לאחר המאורעות, שעירבו מעט מאוד (אם בכלל) עדי ראייה, ובדרך כלל מסופרים על ידי אנשים משוחדים למדי. 

 מה לגבי ארבע הבשורות? האם הן נכתבו על ידי עדי ראייה?

 

2. לא ידוע אם מחברי הבשורות היו עדים למאורעות של הברית החדשה

 

חשבו על כך שמישהו כתב ספר בשנת 1990, ובו הוא מתאר את העיר שלכם כפי שהיא הייתה באותה השנה. בספר, המחבר מתאר בצורה מדויקת את הפוליטיקאים שבעירכם, את החוקים שבעירכם, את התעשייה שבעירכם, את נתוני מזג האוויר, את הסלנג המקומי, את הכבישים, הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, את הבתים, בתי המלון, ופרטים ייחודיים אחרים שאפיינו את עירכם באותה התקופה. ועכשיו נשאל שאלה, אם אותו המחבר היה טוען שהוא ביקר את עירכם באותה שנה, או שקיבל מידע מאנשים שהיו שם באותה תקופה- הייתם מאמינים לו? ברור שכן! הרי הוא מספק מידע שרק עד ראייה היה יכול לספק. שימו לב, זהו סוג הראיות שיש לנו לגבי הבשורות. לא נוכל להיכנס כעת לפירוט ארוך לגבי מהימנותן של כל הבשורות. נתמקד בחיבוריו של לוקס ושל יוחנן בעיקר; ונראה שמדובר בחיבורים שנכתבו על ידי עדי ראייה או לפחות על ידי מחברים שהייתה להם גישה ישירה לעדי ראייה.

 

עדויות ראייה אצל לוקס (בספר מעשי השליחים): 

אצל לוקס למשל יש את כמות הפרטים הרבה ביותר שהייתה יכולה להתקבל אך ורק על ידי עדי ראייה, הפרטים אותם לוקס מתעד בצורה מדויקת הם:

 

  1. מיקום מדויק של ליקאוניה. (מעשי השליחים יד 6).
  2. השפה הנכונה שדוברה בליסטרה (מעשי השליחים יד 11).
  3. שני אלים אשר ידוע שהיו מקושרים- זאוס והרמס (מעשי השליחים יד 12).
  4. יציאה נכונה; אטליה, דרכה היו עוברים בזמן מסעות (מעשי השליחים יד 25).
  5. תיאור מדויק של פיליפי, כמושבה רומית (מעשי השליחים טז 12).
  6. אסוציאציה נכונה של העיר תיאטירה כמרכז צביעה (מעשי השליחים טז 14).
  7. מקומות נכונים (אמפיפוליס ואפולוניה) שבהם היו שוהים לילות רצופים בזמן מסעות באיזור (מעשי השליחים יז 1).
  8. שימוש נכון בסלנג האתונאי עבור שאול (spermologos, מעשי השליחים יז 18) ועבור בית המשפט (Areios pagos, יז 19).
  9. תיאור מדויק של האופי האתונאי (מעשי השליחים יז 21).
  10. תגובה נכונה של הפילוסופים היוונים שהכחישו את התקומה מן המתים (מעשי השליחים יז 32).
  11. האריופגוס כתואר מדויק של השופטים באתונה.
  12. תיאור מדויק של גליון כנציב מדינת אכיה.
  13. שהאמפיתאטרון באפסוס היה מקום המפגש של התושבים בעיר (מעשי השליחים יט 29).
  14.  רצף מדויק של מקומות (מעשי השליחים כ 14-15).
  15. חנניה היה אכן הכהן הגדול בזמן הזה (מעשי השליחים כג 2).
  16. פליקס אכן היה הנציב בזמן הזה (מעשי השליחים כג 34; כד 3).
  17. היָּם הָאַדְרִיָּטִי (מעשי השליחים כז 27), שם מדויק של אותו הים באותה תקופה.
  18. תיאור נכון של האמונות הטפלות של המקומיים באותה תקופה (מעשי השליחים כח 4-6).
  19. תיאור מדויק של משמורת על ידי חיילים רומיים (מעשי השליחים כח 16).
  20.  תיאור מדויק של האחריות הכבדה על השומרים והעונש שלהם במידה והם משחררים אסיר (מעשי השליחים כז 42). 

 

פרטים רבים נוספים לא נכללים ברשימה לעיל, ועולה השאלה כעת, האם נותר מקום לספק שלוקס היה עד לאירועים הללו, או שלפחות הייתה לו גישה לעדים מהימנים? מה עוד היה יכול לוקס לעשות כדי להוכיח את מהימנותו? כפי שההיסטוריון ווייט שחוקר את תולדות רומא אומר, ״האישורים לגבי הנכונות ההיסטורית של ספר מעשי השליחים הם רבים ועצומים… כל ניסיון לדחות את הבסיס ההיסטורי של הספר נראה מגוחך בימינו. מי שעוסק בהיסטוריה של רומא כבר מזמן מתייחס לנכונותו של ספר מעשי השליחים כאל דבר מובן מאליו״.1

 

מה לגבי בשורת לוקס? קודם כל, עלינו להבין שספר מעשי השליחים מקושר ללוקס. איך אנו יודעים זאת?

 

ראשית, שני המסמכים מכילים אוצר מילים וסגנון כתיבה זהה. וחשוב מכך, לוקס מקדיש את שני החיבורים שלו לאותו אדם, תיאופילוס. בלי קשר לזהות האמיתית של תיאופילוס, הנקודה העיקרית היא שלוקס מראה שספר מעשי השליחים הוא המשך טבעי לבשורתו. הוא מתחיל את מעשי השליחים כך, בַּחִבּוּר הָרִאשׁוֹן כָּתַבְתִּי עַל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁוּעַ עָשָׂה וְלִמֵּד מִתְּחִלָּה (מעשי השליחים א 1). לוקס ממשיך ומשתמש בשאר כתביו בספר מעשי השליחים כדי להראות את מה שאירע לאחר שישוע עלה לשמים. כפי שראינו, הוא עשה זאת בדיקנות רבה. האם אנו יכולים לצפות לדיוק זהה בבשורתו של לוקס? למה לא? למעשה, לוקס אומר, לְאַחַר שֶׁהִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם, תֵּאוֹפִילוֹס הַנִּכְבָּד (לוקס א 3). אם שופטים את לוקס בהתבסס על מחקרו המדוקדק במעשי השליחים, ניתן לקבוע בביטחון שלוקס הוא מחבר אמין ולכן בשורתו היא גם כן אמינה. אך אנו כלל לא צריכים להסתמך על עבודתו במעשי השליחים כדי לאשר את בשורתו. יש מספר פרטים בבשורתו שיכולים לאשר את אמינותו. לדוגמה, לוקס מציין את השמות של אחד עשר המנהיגים המאומתים מבחינה היסטורית כבר בשלושת הפרקים הראשונים של חיבור הבשורה (למעשה, שנים עשר, אם מחשיבים את ישוע). המנהיגים הללו הם הורדוס הגדול (לוקס א 5), הקיסר אוגוסטוס (לוקס ב 1), קירניוס (לוקס ב 2). לאחר מכן הוא כותב בפתיח של פרק ג: בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְשִׁלְטוֹן הַקֵּיסָר טִיבֶּרְיוֹס, פּוֹנְטְיוֹס פִּילָטוֹס הָיָה נְצִיב יְהוּדָה, הוֹרְדוֹס שַׂר רֹבַע עַל הַגָּלִיל, אָחִיו פִילִיפּוֹס שַׂר רֹבַע עַל מְדִינוֹת יְטוּר וְטַרְכוֹנָה, וְלִיסַנְיָס שַׂר רֹבַע עַל אַבִּילִין.אוֹתָהּ עֵת, בִּיְמֵי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים חָנָן וְקַיָּפָא, הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל יוֹחָנָן בֶּן זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר.הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים לוקס ג 1-3). 

האם זה נראה כאילו לוקס ממציא סיפור? כמובן שלא. אם הוא היה ממציא סיפור הוא לא היה מציין שמות של אישים היסטוריים מרכזיים ואת התאריך של ההתרחשויות. למעשה, כל האישים המוזכרים על ידי לוקס בשלושת הפרקים הראשונים, אומתו על ידי מקורות חיצוניים לברית החדשה או על ידי מקורות ארכאולוגיים. לדוגמה יוחנן המטביל מוזכר על ידי יוסף בן מתתיהו (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 119-116), וגם נמצאה כתובת המתוארכת לשנת 14 עד ה-29 לספירה הנושאת את השם ליסינס1.

 

עוד מידע היסטורי מהימן יכול להימצא בלוקס כב 44. שם לוקס מתעד שכאשר ישוע היה חרד, לילה לפני צליבתו, הוא הזיע דם. ככל הנראה, ישוע חווה מצב של מתח נפשי שהוביל לתופעה הנקראת-“מטוהידרוזיס” (במצב זה דם דולף דרך פתחים מיקרוסקופיים בעור). מאחר וללוקס לא היה את הידע אודות התופעה הזו לפני 2,000 שנים, הוא לא היה יכול להמציא את המאורע הזה אלא אם כן הייתה לו גישה לעד ראייה שנכח במקום וראה זאת.

 

כל המידע הזה לגבי לוקס מראה שאו שלוקס היה עד ראייה למאורעות מסוימים או שהייתה לו גישה לעדי ראייה, מה שמפריך את הטיעון של קליינברג ביחס ללוקס. מה לגבי השאר?

 

מה לגבי בשורת יוחנן? 

 

קיימים מספר פרטים בבשורת יוחנן המאומתים היסטורית על ידי מקורות חיצוניים לברית החדשה או על ידי ראיות ארכיאולוגיות. מספר פרטים הם אף מאוד סבירים היסטורית משום שקיים סיכוי מאוד נמוך שהם היו מומצאים על ידי מחברים משיחיים. הפרטים הללו מתחילים להופיע בפרק ב:

 

  1. הארכיאולוגיה מאשרת את השימוש בכדי אבן בברית החדשה (יוחנן ב 6).2
  2. יוסף בן מתתיהו מאשש את העוינות שהייתה קיימת בין היהודים לשומרונים3 בזמנו של ישוע (יוחנן ד 9).
  3. הציווי רֵד נָא מתאר בצורה מדויקת את הטופוגרפיה של הגליל המערבי (קיימת ירידת גובה בין קנה שבגליל לכפר נחום) (ד 46, 49, 51).
  4. בהינתן הסיגוף שהיה קיים בזרם המשיחי המוקדם, לא ייתכן שהנס עם היין הוא המצאה (יוחנן ב 8).
  5. ממצאים ארכיאולוגים תומכים בקיומן של חמש האכסדראות שבבריכת בית חסדא (יוחנן ה 2).4 (חפירות ארכיאולוגיות בין השנים 1914 ו1938 חשפו את הבריכה ההיא ומצאו שהיא תואמת את התיאור בבשורת יוחנן. מאחר והמבנה הזה לא התקיים יותר לאחר חורבן בית שני, לא ייתכן שמדובר בתיאור של מישהו שחי מאוחר יותר ואשר לא היה עד ראייה. מעבר לכך, יוחנן כותב שהמבנה הזה נמצא בירושלים, מה שאומר שהוא כתב זאת לפני שנת 70 לספירה).
  6. העובדה שההמון רצה להמליך את ישוע, משקפת את הלהט הלאומני שאפיין את היהודים במאה הראשונה בארץ ישראל (יוחנן ו 15).
  7. העובדה שרבים מתלמידיו דחו אותו (יוחנן ו 66), היא עובדה מביכה שלא סביר שהומצאה.
  8. השימוש בכינוי “שומרוני” כמילת גנאי תואמת את רוח האיבה ששררה בין היהודים לשומרונים באותה תקופה (יוחנן ח 48).
  9. ממצאים ארכיאולוגיים מאשרים את קיומה ומיקומה של בריכת השלוח5 (יוחנן ט 7).
  10. התיאור המדויק של מבנה הסנהדרין באותה תקופה (יוחנן יא 47): הסנהדרין היה מורכב בעיקר מהצדוקים ומהפרושים.
  11. קיפא היה אכן הכהן הגדול באותו הזמן (יוחנן יא 49); אנו למדים מיוסף בן מתתיהו שקיפא החזיק במשרה זו בין השנים 18-37 לספירה.
  12. המנהג של הנפת כפות התמרים היה שכיח בקרב האוכלוסייה היהודית כאשר חגגו נצחונות צבאיים או כאשר קיבלו את פניהם של המנהיגים הלאומיים (יוחנן יב 13).
  13. לא ייתכן ששמו של עבדו של הכהן הגדול (שמו היה מלך) הוא המצאה (יוחנן יח 10), משום שיוחנן מתעד שפטרוס קיצץ את אוזנו.
  14.  יוחנן, מחבר הבשורה טוען שהכהן הגדול הכיר אותו (יוחנן יח 15).6 יוחנן לא היה ממציא מידע כזה משום שאילו הוא היה משקר, מידע כזה לא היה משרת את מטרתו. אם יוחנן היה משקר, מידע שכזה היה נחשף בקלות על ידי הסמכויות. 
  15. שאלתו של חנן הכהן הגדול לגבי תורתו ותלמידיו של ישוע היא הגיונית. חנן הכהן הגדול היה בוודאי מעוניין לדעת אם ישוע אכן מאיים על הסמכות הדתית (יוחנן יח 19).
  16. העובדה שיוחנן מציין קרוב משפחה של מלך (מלך הוא השם של העבד של הכהן הגדול לו פטרוס קיצץ את אוזן ימין), היא עובדה שהייתה יכולה לחשוף את יוחנן אילו הוא היה משקר (יוחנן יח 26).
  17.  לא ייתכן שיוחנן היה ממציא שהיהודים צעקו: “אֵין לָנוּ מֶלֶךְ זוּלָתִי הַקֵּיסָר!” (יוחנן יט 15) בהינתן השנאה ששררה בקרב היהודים כלפי הרומאים, במיוחד אם יוחנן כתב את בשורתו אחרי 70 לספירה. 
  18.  זה לא סביר שיוסף מהרמתיים (יוחנן יט 38) הוא המצאה נוצרית מאוחרת משום שהוא היה חבר הסנהדרין- בית הדין שהאשים את ישוע. הייתה טינה חזקה כלפי המנהיגות היהודית בגלל תפקידם בהפללת ישוע (הראשונה לתסלוניקים ב 15). לכן זה לא סביר שהנוצרים ימציאו אדם שמכבד את ישוע על ידי מתן קבר מכובד בעוד שהוא עצמו שייך לבית דין אשר הפליל את ישוע.
  19.  יוחנן לא היה ממציא שמרים המגדלית (יוחנן כ 1), שהייתה בעבר אחוזת שדים (לוקס ח 2) הייתה הראשונה שגילתה את הקבר הריק, למעשה, העובדה שעדות נשית לא נחשבה בישראל במאה הראשונה עומדת לטובת מהימנותו של יוחנן. על פי יוסף בן מתתיהו, עדות נשים הייתה חסרת חשיבות עד כי לא יכלו להעיד עליה בבית משפט. כל סיפור אגדי מאוחר יותר, היה מנסה להחליף את הנשים בגברים שמגלים את הקבר הריק.
  20.  לאחר שהחייל דקר את צידו של ישוע עם חנית, יצאו מגופו של ישוע דם ומים (יוחנן יט 34). כיום אנו יודעים שמסביב לליבו של אדם צלוב, עשוי להצטבר נוזל מימי. יוחנן לא היה מכיר את המצב הרפואי הזה, ולא היה יכול לתעד את המאורע הזה אלא אם כן המאורע אכן התרחש ואם יוחנן היה עד ראייה, או בעל גישה לעדי ראייה.

 

הממצאים הארכאולוגיים מאמתים את מה שנאמר בספרי הבשורה, כולל בבשורת יוחנן. ד״ר וויליאם פוקסוול אולברייט, שהיה חבר צוות ומנהל בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים במשך 17 שנה, מצהיר ובצדק, ״מגילות מדבר יהודה הוסיפו עדות רבת ערך לענין עתיקותה של הבשורה אשר ליוחנן״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210). הוא ממשיך ואומר, ״נקודות המגע שבמערכת הלשונות הקבועות, הסמלים והדימויים שבין הספרות האיסיית והבשורה אשר ליוחנן הן קרובות במיוחד, אף כי קיים גם דמיון רב בינן לבין יתר סופרי הברית החדשה״ (אולברייט, ארכאולוגיה של א״י, עמ׳ 210).

כל הפרטים הללו תומכים בכך שיוחנן היה עד ראייה למאורעות אותן הוא מתעד, או לפחות בעל גישה לעדי הראייה אותם הוא היה יכול לראיין.

אם הדיון עד כה מתקבל על הדעת, זה אומר שיש לנו (בהתבסס על לוקס, מעשי השליחים ובשורת יוחנן) מקורות מהימנים אודות חייו ופעליו של ישוע ואודות הקהילה המשיחית הראשונה.

אך זה לא הסוף, יש עדויות היסטוריות נוספות למהימנותן של הבשורות, כולל מתי ומרקוס.

לדוגמה, מתי מזכיר באופן עצמאי אישים היסטוריים חשובים ומאומתים, כגון: הורדוס הגדול (מתי ב 3) ואת שלושת ילדיו: הורדוס ארכלאוס (מתי ב 22), הורדוס פיליפוס (מתי יד 3), והורדוס אנטיפס (מתי יד 1-11).

מתי גם מזכיר שהורדוס אנטיפס (יחד עם שתי נשים נוספות) רצח את יוחנן המטביל. מרקוס מספר את אותו הסיפור (מרקוס ו 14). ולוקס מרחיב ומספר על אגריפס הראשון שהיה מצאצאו של הורדוס הגדול, ומספר שהוא הרג את יעקב אחיו של יוחנן (מעשי השליחים יב); ומספר על אגריפס השני, לפניו שאול העיד על עצמו (מעשי השליחים כה 13-כו 32).

פילטוס הוא דמות חשובה בכל ארבע הבשורות. אותו פילטוס מופיע במספר כתבים של יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים), וגם מוזכר בכתובת שנמצאה בקיסריה בשנת 1961. בנוסף לפילטוס, ארבע הבשורות מזכירות דמות חשובה נוספת, קיפא הכהן, זה שגזר את דינו של ישוע למוות. לא רק שקיפא הכהן מוזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו, אלא שעצמותיו נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשנת 1990. 

 

 

אישים המופיעים בברית החדשה שקיומם מאומת מבחינה היסטורית 
אישיות המובאה בברית החדשה מקור חיצוני
ישוע הרבה מובאות יוסף בן מתתיהו, טקיטוס, פליניוס הצעיר, פלגון, ת’אלוס, סוונטוניוס, לוקיאנוס, קלסוס, מארה בר סרפיון, התלמוד
אגריפס הראשון מעשי השליחים יב 1-24 יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני
אגריפס השני מעשי השליחים כה 13-כו 32 יוסף בן מתתיהו 
חנניה הכהן הגדול מעשי השליחים כג 2; כד 1 יוסף בן מתתיהו
חנן הכהן הגדול לוקס ג 2; יוחנן יח 13, 24; מעשי השליחים ד 6 יוסף בן מתתיהו
ארטס השנייה לקורינתים יא 32 יוסף בן מתתיהו
ברניקה (אשתו של אגריפס השני) מעשי השליחים כה 13 יוסף בן מתתיהו
הקיסר אוגוסטוס לוקס ב 1 יוסף בן מתתיהו
קיפא הכהן הגדול מספר מובאות יוסף בן מתתיהו ואחרים
קלאודיוס מעשי השליחים יא 28; יח 2 יוסף בן מתתיהו
דרוסילה (אשתו של פליקס) מעשי השליחים כד 24 יוסף בן מתתיהו
נביא השקר המצרי מעשי השליחים כא 38 יוסף בן מתתיהו
ארסטוס מעשי השליחים יט 22 כתובת ארכיאולוגית
פליקס מעשי השליחים כג 24-כה 14 יוסף בן מתתיהו וטקיטוס
גליון (נציב מדינת אכיה) מעשי השליחים יח 12-17 כתובת ארכיאולוגית
גמליאל מעשי השליחים ה 34; כב 3 יוסף בן מתתיהו
הורדוס אנטיפס מתי יד 1-12; מרקוס ו 14-29; לוקס ג 1; כג 7-12 יוסף בן מתתיהו
ארכלאוס מתי ב 22 יוסף בן מתתיהו
הורדוס הגדול מתי ב 1-9; לוקס א 5 טקיטוס ויוסף בן מתתיהו
הורדוס פיליפוס (הראשון) מתי יד 3; מרקוס ו 17 יוסף בן מתתיהו
הורדוס פיליפוס (השני) לוקס ג 1 יוסף בן מתתיהו
הורודיה מתי יד 3; מרקוס ו 17 יוסף בן מתתיהו
הבת של הורודיה  מתי יד 1-12; מרקוס ו 14-29 יוסף בן מתתיהו
יעקב מספר מובאות יוסף בן מתתיהו
יוחנן המטביל מספר מובאות יוסף בן מתתיהו
יהודה הגלילי מעשי השליחים ה 37 יוסף בן מתתיהו
ליסניס לוקס ג 1 יוסף בן מתתיהו וכתובת ארכיאולוגית
קירניוס לוקס ב 2 יוסף בן מתתיהו
פילטוס מספר מובאות יוסף בן מתתיהו
פורקיוס פסטוס מעשי השליחים כד 27-כו 32 יוסף בן מתתיהו
סרגיוס פולוס מעשי השליחים יג 6-12 כתובת ארכיאולוגית
הקיסר טיבריוס לוקס ג 1 טקיטוס, סוונטוניוס, פטרקולוס, דיו קסיוס, יוסף בן מתתיהו

 

  • שימו לב שלא מדובר ברשימת מקורות חיצוניים מפורטת ושלמה. עשויים להיות מקורות חיצוניים נוספים לחלק מהאישים המופיעים בברית החדשה.

 

כפי שהטבלה הזו מראה, יש אישים אחרים בברית החדשה שקיומם מאושר על ידי מקורות חיצוניים לא משיחיים. אישים כמו, קירניוס, סרגיוס פולוס, גליון, פליקס, פסטוס, הקיסר אוגוסטוס, הקיסר טיבריוס וקלאודיוס. 

אנו מפנים כעת את שאלתנו לאביעד קליינברג- מה עוד מחברי הבשורות היו יכולים לעשות כדי להוכיח שהם היו עדי ראייה, או שהכירו עדי ראייה למאורעות אותם הם מתעדים, ולהראות שהם לא המציאו סתם סיפורים?

 

3. מחברי הבשורה האמינו במשיח ולכן עדותם מוטית

 

הטענה השלישית של קליינברג נגד אמינות הבשורות בספרו “המדריך לחילוני”, היא שמחברי הבשורות האמינו במשיחיותו ובאלוהותו של ישוע, ושכתוצאה מכך, הבשורות הן מוטות. 

 

זה נכון שמחברי הבשורות האמינו בישוע, ולכן הם כן היו מוטים לטובתו. אך לא נובע מכאן בשום צורה, שהם שיקרו או עיוותו את המאורעות. למעשה, האמונה שלהם בישוע הייתה יכולה דווקא להניע אותם לדייק ולייצג את המאורעות בדרך המהימנה ביותר. הטענה שהבשורות הן לא אמינות משום שהן נכתבו על ידי מחברים שהאמינו בישוע מפספסת את השאלה החשובה, והיא: מדוע הם בכלל האמינו בו למרות כל הסיבות שהיו להם שלא להאמין?

האם היו להם סיבות לא להאמין בישוע? וודאי! חשבו על הסיטואציה שאיתה התמודדו התלמידים אחרי צליבתו:

 

1.המנהיג שלהם מת, והציפיות של המשיחיים באותה תקופה לא כללו משיח אשר במקום לנצח את האויבים של ישראל (הרומאים), ימות באופן מביש כפושע.

 

2.על פי החוק היהודי, ההוצאה להורג של ישוע כפושע הציגה אותו ככופר, אדם שאכן הוא תחת הקללה של אלוהים (דברים כ”א-23). האסון של הצליבה בשביל התלמידים לא היה שפשוט המנהיג שלהם נהרג, אלא שהצליבה הראתה, למעשה, שהפרושים צדקו כל הזמן ההוא, ששלוש שנים הם הלכו אחר כופר, אחרי אדם מקולל על ידי אלוהים.

 

מה הניע אותם להאמין בו ואף להיות מוכנים למות עבור אמונתם? ולא רק אותם, מה הניע ספקנים (כמו יעקב אחיו של ישוע) ואויבים (שאול השליח שרדף מאמינים לפני אמונתו בישוע) לחרף את נפשם עבור אמונה שנגדה את כל הציפיות והאמונות שלהם? כמובן, שעצם העובדה שהם היו מוכנים לסבול ולמות עבור אמונתם, לא מוכיחה שאמונתם הייתה נכונה. אך עובדה זו כן בהכרח מוכיחה, שהם לפחות האמינו בכל לבבם בדברים שהם הפיצו וחיברו. אם קיימת קבוצת אנשים שמורכבת אף מספקנים ומתנגדים לשעבר, שמספרים סיפור, ומוכנים אף למות עבורו, זה מצביע על כך שהם באמת ובתמים מאמינים בסיפור שלהם.

 

וכעת נענה על גוף הטענה, הטענה שעדות מוטית היא עדות שקרית היא שגויה לחלוטין. אנשים יכולים להיות אוביקטיביים מבלי להיות ניטרליים. רופא יכול לאבחן מטופל בצורה אובייקטיבית גם אם המטופל הוא מישהו שקרוב אליו רגשית. כלומר, הוא יכול להיות אובייקטיבי למרות שהוא לא נייטרלי. למעשה, אם המטופל הוא הבן של הרופא, זה יניע אותו לרצות לטפל בו בצורה טובה יותר ומדויקת יותר. 

אם אנו פוסלים עדות בגלל ההטייה של המחבר, אז עלינו לפסול את כל הכתבים מהעת העתיקה, מאחר והם גם נכתבו על ידי מחברים אשר להם הייתה מטרה והטייה. ההבדל בין נייטרליות לאוביקטיביות הוא הבדל קריטי אותו קליינברג מפספס. 

 

 

4. הבשורות מלאות בסתירות?

 

נניח לרגע שקליינברג צודק בכך שקיימות סתירות בבשורות. מה הדבר יוכיח? ובכן, לא הרבה כמו שהוא חושב. קיימות סתירות רבות בתיעודים ובביוגרפיות מן העת העתיקה, אך זה לא גורם לחוקרים ולהיסטוריונים לזרוק אותם לפח או לא להתייחס אליהם כאל מקורות מידע היסטוריים טובים וחשובים. לדוגמה, ביולי של שנת 64 לספירה, העיר רומא החלה לעלות באש. המאורע מתועד על ידי שלושה מקורות: טקיטוס (112 לספירה), סווטוניוס (115 לספירה), ודיו קסיוס (200 לספירה), כאשר אף אחד מהם לא מהווה מקור אידיאלי. אף אחד מהם לא היה עד ראייה להרבה או אם בכלל, מן האירועים עליהם הם מדווחים. בנוסף לכך, קיימים הבדלים בתיעודים שלהם אודות השריפה ברומא. האם נירון שלח בצורה גלויה אנשים כדי לשרוף את העיר (סווטוניוס), או שהוא עשה זאת בסתר (דיו קסיוס), או שהוא בכלל לא היה אחראי על השריפה (טקיטוס)? תלוי איפה קוראים. האם נירון צפה באש מהמגדל מאיקנס (סווטוניוס) או מגג טירתו (דיו קסיוס), או שהוא בכלל נכח עשרות קילומטרים מהמאורע בעיר אנטיום (טקיטוס)? תלוי איפה קוראים. אמנם לעולם לא נדע כנראה מי צדק בפרטים, החוקרים עדיין מחשיבים את המקורות הללו למקורות אמינים וטובים מספיק כדי להסיק מהם שרומא עלתה באש.

חשבו אף על דוגמה מודרנית יותר; השורדים של טיטניק סתרו אחד את השני בעדויות שלהם כשתיארו את מה שהתרחש: חלקם טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון היא פשוט טבעה, ואילו חלק טענו שכאשר הספינה התנגשה בקרחון, היא נחצתה לשניים ורק לאחר מכן טבעה. האם ניתן להסיק על בסיס הסתירות בעדויות שספינת הטיטניק מעולם לא טבעה? כמובן שלא. 

אותו העניין תקף לגבי הבשורות, גם אם זה היה נכון שקיימות סתירות בתיעודים או בגרסאות, זה לא אומר שלא ניתן להתייחס לבשורות כאל מקורות מספיק טובים שיכולים לספק לנו מידע חשוב אודות חייו, פעלו ומשנתו של ישוע. אחרת, המחקר ההיסטורי היה קורס.

אז האם באמת קיימות סתירות בין הבשורות? ובכן, קליינברג כלל לא מנסה אפילו לתת דוגמה אחת. כפי שניתן לקרוא במאמר הזה, הבשורות נכתבו בז’אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות, ובז’אנר הזה היו קיימים אמצעים ספרותיים שמסבירים בצורה מאוד הגיונית את ההבדלים והשוני שקיימים בבשורות. האמצעים הספרותיים הללו נתנו גמישות למחברים לדחוס את הנרטיב, לעצב אותו, לשכתב אותו, לפשט אותו וכו’. הבדלים אחרים בבשורות כלל אינם דורשים אפילו את השימוש באמצעים הללו ויכולים להיות מוסברים על ידי הרמוניזציה פשוטה וסבירה.

 

נתייחס כעת למאמר מוסגר של קליינברג. הוא כותב “היו גרסאות שלא נכנסו לכתבי הקודש הנוצריים”. לא ברור מן הכתוב אם קליינברג מנסה להעביר את הרושם שהבחירה הייתה שרירותית, אך לשם הסרת הספק, אנו נתייחס לטענה הזו כאל טענה נגד מהימנות הברית החדשה. בחירת הבשורות לא הייתה שרירותית; היו קריטריונים ברורים לגבי הבחירה. אחד מהקריטריונים היה שהבשורה הייתה חייבת להיכתב על ידי אחד מהשליחים או מישהו שהיה מקושר לשליחים. בעוד שגם בשורות אחרות טוענות שנכתבו על ידי השליחים (כמו הבשורה על פי תומא, הבשורה על פי פטרוס, הבשורה על פי פיליפוס, הבשורה על פי יהודה ואחרים), חוקרים מסכימים שמדובר בזיופים שחוברו במאה השנייה ואפילו במאה השלישית. אפילו החוקר הסקפטי בארט הרמן כותב:

“התיעודים האחרים הללו הם מעניינים באופן קיצוני וראויים לקריאה. אך הם לא מספקים לנו, כעיקרון מידע היסטורי מהימן. הם (התיעודים) מאוחרים יותר מהבשורות של הברית החדשה והם מלאים באגדות מסקרנות, סיפורים אודות בן האלוהים… אם אנו רוצים לדעת על חייו של ישוע ההיסטורי, אנו מוגבלים פחות או יותר להשתמש בארבע הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן.”7

 

5. קיימים חורים בבשורות

 

הטיעון האחרון שלו נגד הבשורות הוא שקיימים בהם חורים. הוא מתלונן על כך שהבשורות אינן מספקות לנו תיעוד מפורט וכולל של חייו של ישוע. הוא שואל

“אילו האמנו שאלוהים חי עלי אדמות 33 שנים, האם לא היינו עושים מאמץ לספר יותר על עלילותיו בין גיל שנה לשלושים?

קליינברג שוב מתעלם מן העובדה שהבשורות נכתבו בז’אנר של ביוגרפיות רומיות-יווניות של העת העתיקה. מדוע יש לקחת זאת בחשבון? הסיבה לכך היא שבעת כתיבת ביוגרפיות בעת ההיא, המחברים פעלו על פי העיקרון שנקרא “עיקרון הרלוונטיות הביוגרפית” (The Law of Biographical Relevance8). מהו העיקרון? העיקרון הזה אומר שהסיפור מסופר בצורה הכי רלוונטית לדמות הראשית של הביוגרפיה. אחת מההשלכות של העיקרון הזה הוא שלעתים פרטים מסוימים אודות אותו המאורע המופיעים בתיעוד אחד, לא יופיעו בתיעוד אחר משום שהם לא משרתים את מטרתו של המחבר ואינם תורמים בצורה משמעותית לסיפור. מחברי הברית החדשה לא התעניינו בלספק ביוגרפיה מקיפה אודות כל חייו של ישוע עלי אדמות. הן מתמקדות באופן מכוון על שלוש שנות הפעילות של ישוע, משום שאלו השנים הכי רלוונטיות והכי קריטיות למסר של הברית החדשה. 

 

קליינברג פספס את היסוד האמיתי של האמונה המשיחית

 

אביעד קליינברג הציג חמישה טיעונים קצרים נגד האמונה המשיחית, שגם אם הם היו נכונים, הם כלל לא היו מפריכים אותה. מדוע? משום שהאמונה המשיחית לא עומדת על מהימנות הבשורות, אותה ניסה קליינברג לתקוף. האמונה המשיחית עומדת על מאורע אחד-תקומתו של ישוע מן המתים. קליינברג כלל לא ניסה להסביר את העובדות המרכזיות המקובלות על ידי הרוב המוחץ של החוקרים כיום, אשר תומכות בתקומתו של ישוע מן המתים:

  1. שהקבר של ישוע נמצא ריק על ידי קבוצת נשים.
  2. שהתלמידים טענו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם לאחר מותו.
  3. שהתלמידים ואף ספקנים ואויבים האמינו בתקומתו והיו מוכנים למות עבור אמונתם.

גם אם כל הטיעונים של קליינברג הם נכונים, עדיין ניתן, בעזרת הקריטריונים שדיברנו עליהם קודם, להראות שהעובדות הללו הן אכן נכונות מבחינה היסטורית. ואז בעזרת קריטריונים אחרים, להראות שההסבר הכי טוב לעובדות הללו הוא תקומתו של ישוע מן המתים (קריטריונים כמו: כוח הסברי, כח היקפי, וכו’). כל זאת ניתן לעשות מבלי להניח את המהימנות הכללית של הבשורות, משום שכפי שהסברנו קודם, הקריטריונים שעל פיהם קובעים אם מאורע מסויים הוא אותנטי, לא תלויים במהימנות של כל התיעוד, אלא הם מתמקדים על מאורע אחד ספציפי. והמאורע הספציפי שעל בסיסו עומדת האמונה המשיחית היא תחייתו של ישוע מן המתים.

בחלק הבא נענה על מספר סוגיות פילוסופיות אותן קליינברג מעלה, הכוללות את קיומו של הגיהנום והמוסר.

הערות:

1. A.N. Sherwin-White, Roman Society and Roman Law in the New Testament (Oxford: Clarendon, 1963), 189.

2. P. Bockh, Corpus Inscriptionum Graecarum 4521 and 4523.

3. https://www.biblicalarchaeology.org/daily/news/jewish-purification-stone-vessel-workshop-galilee/

4. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח, פסקה ו, סעיפים 341-340.

5. ראו: Gibson, Shimon, The Bethesda Pool in Jerusalem: A New Investigation of Old Excavations”, in: ברוך, אייל, לו-רייפר, איילת, פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008.

6. http://www.nbcnews.com/id/6750670#.XgnUOUczaUk.

7.  ה”תלמיד” האחר אותו הכהן הכיר הוא יוחנן, מחבר הבשורה. יוחנן לא מזכיר את השם של עצמו בבשורה (כ 2; כא 20, 24).

8. Ehrman, Jesus, Interrupted, 151.

9. השם של העיקרון הוא תרגום מספרו של החוקר מייק לייקונה:
Licona, Michael R.. Why Are There Differences in the Gospels? (p. 228). Oxford University Press. ראו גם: Duane Reed Stuart, Epochs of Greek and Roman Biography, Sather Classical Lectures 4 (1928; repr., New York City: Biblo and Tannen Booksellers and Publishers, 1967), 78.

 

 

אולי גם יעניין אותך: