אלוהים לא מתחרט על מתנותיו

"וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת־אַחְאָב הָיְתָה־לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃ וְלֹא־אָבָה יְהוָה לְהַשְׁחִית אֶת־יְהוּדָה לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ לָתֵת לוֹ נִיר לְבָנָיו כָּל־הַיָּמִים" (מל"ב ח 18–19).

בקטע לעיל, אנו מגלים את הסיבה התאולוגית לחסדיו של אלוהים וביתר–שאת לחסדו הבלתי–ראוי כלפי אנשי יהודה. למרות שמלך יהודה הפנה עורף לאלוהים, משהו – או שמא יש לומר מישהו – מנע את ידו של אלוהים מלהשמיד את יהודה. תקוותו של מנהיגי יהודה, שהיא גם תקוות העולם כולו, לא הותנתה במעשיהם (טובים או רעים). אדרבא, תקוותם הייתה נטועה עמוק בבחירתו של אלוהים בדוד ובהבטחתו הבלתי–מותנית להושיב מלך נצחי מצאצאיו על כס מלכותו (ראו שמ"ב ז 12–16).

אך כיוון שרובו של עם ישראל דחה את משיחם במאה הראשונה, המאמינים הגויים ברומא הגיעו למסקנה מעוותת למדי: הם סברו כי אלוהים שינה את דעתו לגבי מתנותיו וקריאתו לישראל (ראו רומים יא 1–6, 17–24). אולם "התיאולוגיה" של אלוהים בנוגע לישראל לא השתנתה לאחר הצלב. בחירתו, מתנותיו וקריאתו של אלוהים לישראל אינן מבוססות על מעשיהם הטובים או הרעים, שכן זו תהא בשורה שקרית לחלוטין. אותה יד שסירבה להשמיד את יהודה בזכות דוד, לפני בואו של בנו הגדול ביותר של דוד, היא שתשמור על ישראל ובסופו של דבר תגאל אותם, בזכות בחירתו הבלתי–מותנית של אלוהים ושבועתו לאבותם.

"אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומים יא 28–29).