"וַיֹּאמֶר יהוה לֹו עֹוד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדֹו בְּחֵיקֹו וַיֹּוצִאָהּ וְהִנֵּה יָדֹו מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדֹו אֶל־חֵיקֹו וַיֹּוצִאָהּ מֵחֵיקֹו וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרֹו" (שמות ד' 6–7).
קיימת אמונה עתיקה ומסתורית, לפיה אחד משמותיו של המשיח יהיה "המצורע של בית רבי". שם זה מגיע מהתלמוד הבבלי (סנהדרין צ"ח ע"ב. ביאור שטיינזלץ) ונשען על ישעיה נג 4 שם העבד הסובל מתואר כ"נגוע מוכה אלוהים ומעונה". [באופן מדהים, באותו קטע, המשיח מזוהה גם כמלך נעלה בשם "שילה" (בהסתמך על בראשית מט 10).]
במסורת זו, אפשר לראות את פעמי הגאולה בצורה ברורה יותר, כבר בתוך כתבי הקודש. המסורת היהודית העתיקה משמרת קריאה קפדנית של העבד הסובל בישעיה, המתואר כמשה חדש ומבוסס על הקבלה בין יציאת מצרים החדשה של ישעיהו לבין יציאת מצרים הראשונה. כאשר אלוהים נתן למשה אות הוא בחר לעשות זאת על–ידי צרעת, אותה מחלה הקשורה מאוחר יותר לסבלות המשיח במסורת הרבנית. אות זה, הממוקם בסיפור גאולת ישראל, מצביע לעבר המשיח, אשר יביא את יציאת מצרים החדשה ואת הפסח החדש דרך מכות, ייסורים וסבל.
למרות שמשה אינו מוזכר בהגדה של פסח, חז"ל קראו את סיפור יציאת מצרים תוך תשומת לב לסימנים בטקסט. הם מלמדים אותנו להביט לעבר משה חדש, גואל שאינו רק רם ונישא, אלא מביא את גאולת ישראל באמצעות דחייה וייסורים, כפי שחווה משה עצמו.
בעודנו נכנסים לעונת הפסח, הבה נלך בעקבות אותם פרשנים קדומים של המקרא; בעודם קוראים על–אודות משה, הם ראו בעיני רוחם את המשיח ובו–זמנית חגגו את גאולת ישראל בעבר, תוך ציפייה לגאולה עתידית גדולה בהרבה.
"כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ: קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי. לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית הַחֲדָשָּׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי. לְאַחַר שֶׁשָּׁרוּ אֶת הַהַלֵּל יָצְאוּ אֶל הַר הַזֵּיתִים" (מתי כו 26–30).
