"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב… זֶבַח וּמִנְחָה לֹא־חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ׃ אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה־בָאתִי בִּמְגִלַּת־סֵפֶר כָּתוּב עָלָי׃ לַעֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ 5, 7–9).
הואיל ותהילים מ–מא מתפקדים כמזמורי הסיום של ספר א בתהילים (תהילים א–מא), סביר שנמצא שם הדים ברורים למזמורים הפותחים את ספר א. כשם שספר א מתחיל ב"אשרי האיש" (א 1) וב"אשרי" החוסים בו (ב 12), כך הוא מסתיים ב"אשרי הגבר" (מ 5) וב"אשרי משכיל" (מא 2). חיבור ספר תהילים באופן כזה מזכיר לנו, מהתחלה ועד הסוף, כי ברכה אמיתית מצויה בבטחון באלוהים.
המיקום האסטרטגי של תהילים מ–מא בספר המדגיש תקווה במשיח שיבוא, ומעודד אותנו להאט את הקצב ולשים לב לפרטים. לכן ראוי, לאור אופי הקומפוזיציה הזו, שהברית החדשה תפרש את שני המזמורים בהתייחס לישוע המשיח. האגרת אל העברים י 5–10 מצטטת את תהילים מ 6–8 בהקשר קורבן כפרת החטאים של ישוע, ויוחנן יג 18 מצטטת את תהילים מא 10 בהקשר בגידת יהודה. השליחים לא קראו את המילים הללו בנפרד, אלא כחלק מעדות מאוחדת המוצאת את התגשמותה במשיח.
קריאה כזו, באופן משיחי, מקבל תימוכין לא רק מאת מיקומם המכוון של המזמורים בספר תהילים אלא גם מתוכנם. כאשר הדובר – בן דוד – מצהיר כי הוא בא כהגשמת מה שכתוב עליו "בִּמְגִלַּת־סֵפֶר" (מזמור מ 8) ובהתחשב בכך שמגילה בתנ"ך מתייחסת לעתים קרובות להתגלות נבואית כתובה (ראו ירמיהו לו 6, 14, 20–29, 32; יחזקאל ב 9, ג 1–3; זכריה ה 1–2), המשמעות המשיחית של פסוק זה משתלבת באופן טבעי בתוך הדפוס הרחב הזה. הדבר שעילו הצביע דוד מוצא את ביטויו המלא ביותר במי ששמח ("אשרי") לחלוטין לעשות את רצון האל.
כאשר מחברי הברית החדשה קראו את תהילים, בצדק הם מצאו שם את ישוע, והם מזמינים אותנו לנהוג כמותם.
"שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים. לָכֵן בְּהִכָּנְסוֹ אֶל הָעוֹלָם הוּא אוֹמֵר: זֶבַח וּמִנְחָה לֹא–חָפַצְתָּ, גּוּף כּוֹנַנְתָּ לִי; עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ. אָז אָמַרְתִּי: הִנֵּה–בָאתִי – בִּמְגִלַּת–סֵפֶר כָּתוּב עָלַי – לַעֲשׂוֹת-–רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי" (עברים י 4–7).
