"וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח־פִּיו" (תהלים לח 14).
במזמור לח, דוד מתאר בצורה חיה את המצוקה הפיזית והרגשית שהביא על עצמו בגין חטאיו. כאשר קוראים את דבריו, אפשר לחוש את כובד סבלו. באופן יוצא דופן, תיאורו חולק מילים וביטויים משותפים עם אלו תאוריי העבד הסובל בישעיה נג. במזמור לח 14, דוד מתואר כ"אילם" אשר "לא יפתח פיו" ובישעיה נג 7, עבד יהוה מתואר כ"אילם" אשר "לא יפתח פיו". במזמור לח 4, אין "שלום" בעצמות דוד ובישעיה נג 5 העבד מקבל את ייסורי יהוה על "שלומנו". במזמור לח 6, דוד סובל מ"חבורות" מבאישות ובישעיה נג 5, "חבורות" העבד מביאות לנו ריפוי. במזמור לח 12, דוד נדחה על ידי חבריו ומשפחתו בשל "נגעיו" ובישעיה נג 4, 8 העבד סובל "נגעים" במקום עמו. במזמור לח 13, אויביו של דוד דיברו "מרמות" ובישעיה נג 9 אין "מרמה" בפי העבד. במזמור לח 18, "מכאוביו" של דוד עומדים לנגדו תמיד ובישעיה נג 3–4, העבד הוא איש "מכאובות" הסובל את "מכאובינו".
למרות שדוד דומה לעבד הסובל, קיים הבדל מרכזי אחד: דוד סובל בגין חטאו שלו. בישעיה נג, אמנם נראה כי העבד הדומה לדוד סובל בגלל חטאיו. לכן עד היום עמנו מניח כי העבד "נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיה נג 4). אך בסבלו של דוד רואים צל המצביע על צאצאו הגדול והמושלם. אפשר לומר כי העבד של ישעיהו נג הפך לְחַטָּאת בשמנו, מוכה במקומנו ונענש כדי שנוכל לקבל סליחה.
בקוראי את תהילים לח, אני נזכר עד כמה גדולה אשמתי וכמה מגיע לי לסבול את תוצאות חטאיי, עבירותיי ועוונותיי. אם נהיה כנים, כולנו חשים את כובד המשא הזה. אך משיחנו לקח מרצונו את צלבנו והפך לְחַטָּאת כדי שנוכל לזכות בסליחה.
לכן אני אומר לישוע: תודה שהחלפת אותי על הצלב. תודה שנשאת את חטאי, את מכאוביי ואת אשמתי. תודה שבזכות חבורותיך נרפא לי ובגלל סבלך נסלחו עוונותיי.
"אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ" (קור"ב ה 21).