ראשי > הגות יומית > למה המעשים שלנו לא מספיקים?

למה המעשים שלנו לא מספיקים?

למה המעשים שלנו לא מספיקים - הגות מספר תהילים

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר־בָּא אֶל־בַּת־שָׁבַע… תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין… לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא 1–2, 9, 12).

מיקום מזמור נא מיד לאחר מזמור נ אינו יכול להיות מתאים יותר ובמקרה של דוד, אף הכרחי יותר. מזמור נא חושף את חוסר התועלת בקורבנות המוגשים על–די אלו שליבם אינו ישר עם אלוהים. במזמור נא, דוד מוצא עצמו במצב בלתי אפשרי. הוא עולל שני חטאים שהתורה אינה קובעת עבורם קורבנות: ניאוף ורצח.

על פי התורה, דוד היה ראוי למות, ולשון תפילתו מגלה כי הוא התייחס לעצמו כמת מבחינה רוחנית – מופרד מאלוהים. דוד מתחנן בפני אלוהים כי "יחטא אותו באזוב" ו"יכבס" את עוונותיו. ישנם שני מקומות נוספים בתנ"ך בהם "אזוב" ו"כיבוס" קשורים לטקסי טהרה: טיהור אדם שנרפא מצרעת (ויקרא יד 4, 8–9, 47) וטיהור אדם שנטמא על ידי מגע עם גופת מת (במדבר יט 7–9, 10, 18–19, 21). בשני המקרים, האדם הטמא חי כמת–מהלך, מופרד מקהילת אלוהים וגרוע מכך, מנוכחות אלוהים במשכן (ראו ויקרא יג 45–46; במדבר יט 13, 20). מצורע ואדם שנטמא על ידי מגע עם מת אינם יכולים להקריב קורבנות. כל עוד הם טמאים, הם נידונים לחיות מחוץ ל'גן עדן', מנותקים מנוכחות אלוהים.

לכן דוד מתחנן בפני אלוהים – לא על סמך התורה – אלא על סמך חסדו ורחמיו (תהילים נא 3), לטהר את נפשו הטמאה ו"לברוא לו לב טהור" (פס' 12). באמצעות הפועל "ברא", דוד מבקש מאלוהים לברוא את מה שעדיין אינו קיים, לתת לו משהו שאין ברשותו. תפילתו של דוד למשהו 'חדש' לחלוטין לא רק מדגישה את הצורך בברית חדשה, אלא גם מנבאת אותה. במקרה של דוד, ברית סיני דרשה מוות, לא סליחה וריצוי.

באופן יוצא דופן, הנביא יחזקאל הופך את בקשתו האישית של דוד להבטחה לאומית, כאשר אלוהים יעשה עבור עם ישראל את מה שעשה עבור דוד. עבודת האלילים של ישראל, כמו גם חטאנו שלנו, הופכים את כולנו לטמאים מבחינה פולחנית ומופרדים מאלוהים. פניות לחוק התורה או ניסיונות לתקן את הבעיה באמצעות מעשים טובים הם לא רק חסרי תועלת, אלא גם קטלניים. רק בריאת לב חדש באמצעות הברית החדשה יכולה להפוך אותנו לטהורים מבחינה פולחנית לפני אלוהים ולהשיבנו לגן עדן (ראו יחזקאל לו 22–29).

כמה אירוני אם כן, שלאור הדגש של תהילים נ–נא על הקורבן היחיד שאלוהים מקבל, אותו קורבן שבזכותו אלוהים בורא בנו לב חדש ורוח נכונה מחדש בקרבנו, הוא קורבנו של בן–דוד!

אפליקצית הברית החדשה – איגוד

אפליקציה לקריאת התנ״ך והברית החדשה

קראו והאזינו לכתובים בעיצוב חדש ונוח, בכל זמן ובכל מקום. הורידו עכשיו והתחילו לקרוא

אולי גם יעניין אותך:

כשאין כוח לחיות

נאבקה בדיכאון עמוק ואיבדה רצון לחיות, עד שהלב נפתח

ליאת גדלה כבת לניצול שואה, בבית שלא היה בו מקום לרגש או תקווה. מגיל צעיר נאבקה בדיכאון עמוק, התנתקה מהחיים ולא רצתה להמשיך לחיות. ברגע של שבירה, היא ביקשה עזרה והחיים שלה קיבלו תפנית לא צפויה. לא ברגע קסום שמוחק את העבר, אלא בתהליך שבו היא קיבלה בחזרה רצון לחיות, משמעות, וריפוי מבפנים.

היגיון שמוביל לאמונה

מרצה למתמטיקה מגלה שהאמונה עמוקה יותר מהמדע

דן גדל בבית חילוני־משכיל שבו אמונה נחשבה לדמיון והמדע היה הסמכות העליונה. כאיש מתמטיקה, הוא חיפש היגיון וודאות  לא “דת”. אבל כשבחן בעצמו את נבואות התנ״ך, ובעיקר את ישעיהו נ״ג, הוא גילה התאמה מדויקת מדי כדי להיות מקרית. במקום רגש או לחץ חברתי, מה שהוביל אותו היה עובדות, טקסטים, ולוגיקה. לא אמונה במקום היגיון, אמונה שנולדה מתוך היגיון.

מתוך נאמנות לתנ״ך

לא מתוך מרד, אלא מתוך אמת שגילה בישעיהו נ״ג

נריה גדל כיהודי דתי, אבל בלב פקפק בקיומו של אלוהים. כשגילה בתנ״ך את ישעיהו נ"ג, ידע שמדובר בישוע, אך פחד להיות שוב “דחוי ושונה”. שנים אחר כך, כשכליותיו קרסו והוא עמד מול דיאליזה ומוות, אישה מעבר לים סיפרה שישוע הופיע לה בחלום ושלח אותה לתרום לו כליה. ההתאמה הייתה מלאה, כמו תאומים. נריה קורא לזה: הנס שהציל את חייו.