"לְדָוִד מִזְמֹור נְאֻם יהוה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ… יָדִין בַּגֹּויִם מָלֵא גְוִיֹּות מָחַץ רֹאשׁ עַל־אֶרֶץ רַבָּה" (תהלים קי 1, 6).
אני לא בטוח שיש קטע חשוב יותר לאמונה בברית החדשה מאשר תהילים קי, כיוון שהוא מצוטט או נרמז שם יותר מכל טקסט אחר. עם זאת, יש רובד נוסף למשמעותו: מזמור קי לא רק מתפרש על-ידי כתבי קודש מאוחרים לו (כלומר, הברית החדשה), אלא גם מפרש כתובים קודמים לו. דוגמה יוצאת דופן היא פרשנות המזמור לבראשית ג 15.
בפסוק 1, אלוהים מבטיח להשית את אויבי המשיח תחת רגליו. בפסוק 6, דוד מתאר את הניצחון כ"מחץ ראש". באופן משמעותי למדי, אויבי המשיח במזמור קי מכונים "שטן" בזמור קט. בצורה מפתיעה אף יותר, רק קטע אחד נוסף בתנ"ך משלב את אותם שורשים עבריים (איבה + שׁית) בהקשר בו ראשו של האויב נמחץ: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג 15). הסבירות לכך שמזמור קט רומז לבראשית ג מתחזקת לאור העובדה שהמזמור שקדם לו שוזר יחד את בראשית מט 10 ואת במדבר כד 18-17 (תהלים קח 10-9, 14) — שני טקסטים משיחיים.
מזמור קי אינו רק עדות לזהותו האלוהית של המשיח ולכהונתו הנצחית, אלא גם עדות לכך שדוד עצמו הבין את בראשית ג 15 כנבואה משיחית (ראו גם ישעיהו סה 25; תהילים עב 9). לבסוף, תהילים קי מכיל את ההבטחה שטרם התגשמה לכך שהשטן ומשרתיו יוכנעו ויובסו כאשר אדונו של דוד – ושלנו – ישוב. למרות שאנו מצווים לעמוד מול השטן ומשרתיו (אפסים ו 17-10), אל לנו לשכוח לעולם כי הקרב, יחד עם הניצחון הסופי, שייך לאדוננו. גם כנגד כל הסיכויים, אנו יודעים מי מנצח משום שאלוהים לצידנו והבטחותיו אינן שבות ריקם.
"וֵאלֹהֵי הַשָּׁלוֹם יַכְרִיעַ בִּמְהֵרָה אֶת הַשָּׂטָן תַּחַת רַגְלֵיכֶם. חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ עִמָּכֶם"
(רומים טז 20).
