"הֹדוּ לַיהוה כִּי־טֹוב כִּי לְעֹולָם חַסְדֹּו׃ יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יהוה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד־צָר… יֹודוּ לַיהוה חַסְדֹּו וְנִפְלְאֹותָיו לִבְנֵי אָדָם… וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר׃ וַיִּזְעֲקוּ אֶל־יהוה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקֹותֵיהֶם יֹושִׁיעֵם… מִי־חָכָם וְיִשְׁמָר־אֵלֶּה וְיִתְבֹּונְנוּ חַסְדֵי יהוה" (תהלים קז 1–2, 8, 12–13, 43).
אני מבין שהביטוי "ספרות חכמה" הוא מונח טכני לסוגה מסויימת של ספרים בתנ"ך (למשל, משלי, איוב וקהלת). אך כיוון שהכתובים חוברו בהשראת רוח אלוהים, ניתן להחיל תואר זה גם על המקרא בכללותו. דבר אלוהים הוא ספרות חוכמה שמטרתה להחכימנו לישועה (טימ"ב ג 15). דרך אחת בה הדבר מקנה חוכמה זו, היא כאשר אנו לומדים אודות יחסיו של אלוהים עם עמו.
מזמור קז מזמין את החכמים להגות בתכונה מסוימת של אלוהים: חסד (כלומר, נאמנותו לברית). חסדי האל מתגלים לא רק כאשר הוא שומע את צעקות ישראל בצר להם (פס' 6, 13, 19, 28), אלא גם כאשר הוא מוכיח את עמו הנודד על-ידי גרימת ייסורים או ייאוש (פס' 4–5, 12-11, 17–18, 39). כדי להבהיר, חסדו ונאמנותו של אלוהים לברית אינם פחות נוכחים כאשר הוא שובר אותנו ומובילנו אל "שערי מות" (פס' 18), מאשר כאשר הוא גואל אותנו מאויבינו (פס' 6, 13, 19, 28) ומספק את כל צרכינו (פס' 9, 35–35).
כאשר אנו מבינים שרק בזכות חסדי האל אנו מוגנים מפני האויב שבחוץ והאויב שבפנים, אנו הופכים לא רק חכמים יותר אלא גם אסירי תודה ומרוצים באמת כל ימי חיינו. אנו לומדים להודות לא רק על ישועתו אלא גם על תוכחתו המייסרת והאוהבת. לכן, הבה יאמרו חכמי אלוהים, "הֹדוּ לַיהוה כִּי־טֹוב כִּי לְעֹולָם חַסְדֹּו" (תהלים קז 1).
