“שִׁיר הַמַּעֲלֹות מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יהוה׃ אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקֹולִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבֹות לְקֹול תַּחֲנוּנָי׃ אִם־עֲוֹנֹות תִּשְׁמָר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד׃ כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא” (תהלים קל 1–4).
מבחינה מבנית, מזמור קל קשור קשר הדוק למזמור קכ, והשניים חולקים אוצר מילים ונושאים ייחודיים. שני המזמורים פותחים כל אחד קבוצה של חמישה שירי מעלות. הם שני המזמורים היחידים בקובץ זה שבהם היחיד “קורא אל יהוה” (קכ 1, קל 1). במזמור קכ, המשורר זועק מתוך גלות פיזית בשם עמו ומבקש הצלה מחטאי אחרים, כלומר, מלשונות הרמייה (קכ 2–3) של אויבים אכזריים החפצים במלחמה (פס’ 4–7). במזמור קל, לעומת זאת, המשורר זועק ממעמקים רוחניים ומבקש גאולה מחטאי עמו שלו (קל 1–4, 8). במזמור הראשון, המשורר, המייצג את ישראל, מרוחק פיזית מהר ציון. במזמור השני, ישראל מרוחקת מבחינה רוחנית ממרומי ציון, שקועה עמוק בבוץ שפתיה הטמאות (ראו ישעיה ו 5).
המזמורים הללו מתייחסים לשני מכשולים משמעותיים בדרך להשגת ה”שלום” האסכטולוגי (תהילים קכ 6–7, קכב 6–8, קכה 5, קכח 6) וה”ברכות” (קכד 6, קכח 4–5, קכט 8, קלב 15, קלג 3, קלד 3) השופעות מירו–שלום אל העולם כולו: האויב מבחוץ והאויב מבפנים. כמה בקלות אנו משלים את עצמנו להאמין שאם רק אויבינו ייעלמו לפתע, הכול יהיה טוב בעולמנו. אך רחוק הדבר מן האמת!
הצורך הגדול ביותר של ישראל, כמו של כל אומה אחרת, אינו גשמי, אלא רוחני. והמאבק הגדול ביותר שלנו אינו נגד אויב ששונא אותנו, אלא מול אלוהים שאוהב אותנו ושלח את בנו למות בעדנו. השלום שאנו כה כמהים לו לא יגיע עד שנניף את הדגל הלבן בפני אלוהים ונודה כי הבעיה הגדולה ביותר שלנו אינה חטאי הזולת נגדנו, אלא חטאינו–אנו נגד אלוהים!
“לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים. אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל-יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דֹּפִי” (קולוסים א 21–22).
