"גַּם־אִישׁ שְׁלֹומִי אֲשֶׁר־בָּטַחְתִּי בֹו אֹוכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (תהלים מא 10).
במהלך סעודת הפסח, ישוע ציטט את מזמור מא 10 ככתבי קודש שהתגשמו בבגידתו על-ידי יהודה איש קריות (ראו יוחנן יג 2, 17). בצטטו פסוק זה, ישוע התכוון שתלמידיו – ובהמשך גם קוראי הבשורה בעתיד – יאמינו שהוא המשיח המובטח כאשר יזהו את התגשמות הפסוק בו (יוחנן יג 19).
אך כיצד יכול תהלים מא להחשב מזמור משיחי, כאשר דוד אומר: "כִּי־חָטָאתִי לָךְ" (פס' 5)? מאחר שישוע מעולם לא חטא, רבים מסיקים שהמזמור אינו יכול להיות משיחי באופן ישיר. אולם מסקנה זו אינה לוקחת בחשבון את האופן בו ישוע עצמו מיישם את המזמור על חייו.
כמה הבחנות חשובות מסייעות להבהיר זאת: מזמור מא חותם את הספר הראשון של תהלים, הנפתח בעימות הקשור למלך וכולל בגידה בדוד על-ידי אדם הקרוב אליו (תהילים ג). מזמור ג בא מייד לאחר מזמור ב, שם כבר נרמזת התנגדות למלך המשיח. רציפות זו דוחקת בנו לקרוא את חיי דוד כאנלוגיה נבואית המבשרת את חיי המשיח.
אך מה לגבי וידוי החטא של דוד? המשיח "דומה" לדוד, כשם שמשה אמר שאלוהים יקים נביא "כמוהו" (דברים יח 15). דמיון זה אינו חייב לבוא לידי ביטוי בכל פרט ופרט, שכן גם משה וגם דוד חטאו. כאשר משה דיבר על נביא כמותו, הוא לא התכוון שהנביא העתידי ישחזר את כישלונותיו, אלא לדפוסים משמעותיים המצביעים מעבר לדמותו שלו. דווקא בנקודה בה משה ודוד נכשלים, ישוע יוצא דופן. חייהם ודבריהם לא רק דומים לשלו, אלא גם מכוונים אותנו אל מי שממלא את מה שהם לא יכלו להגשים.
בישוע, הדפוסים הנבואיים של חיי דוד ומזמוריו מגיעים להגשמתם האמיתית והמלאה.
"לְאַחַר שֶׁאָמַר זֹאת נִפְעַם יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ וְהֵעִיד בְּאָמְרוֹ: אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי… נִשְׁעַן אוֹתוֹ תַּלְמִיד עַל לִבּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: אֲדוֹנִי, מִי הוּא? עָנָה יֵשׁוּעַ: זֶה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אֶטְבֹּל אֶת הַפְּרוּסָה וְאֶתֵּן לוֹ. טָבַל אֶת הַפְּרוּסָה וְנָתַן אוֹתָהּ לִיהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת. לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הַפְּרוּסָה נִכְנַס בּוֹ הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מַהֵר" (יוחנן יג 21, 25–27).
