"לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים לט 1).
כיוון שהפסוק הראשון במזמור לט כל–כך יוצא דופן, הוא דורש תשומת לב מיוחדת. זו הפעם הראשונה שמזמור כלשהוא מיוחס לשני אנשים שונים. אם למצוא מקבילה מודרנית, ניתן לחשוב על הקשר של ידותון ודוד למזמור לט בדומה לקשר של פיטר ג׳קסון וטולקין ל״שר הטבעות״. דוד חיבר את מזמור לט, כפי שטולקין הוא מחבר ״שר הטבעות״. ידותון עיבד את המזמור כדי שיוכל להתבצע במקדש בפני קהל, כפי שג׳קסון הפך את ספריו של טולקין לטרילוגיית סרטים.
אך הופעת שמו של ידותון לראשונה מעלה שאלה חשובה: מדוע? בכנות, איני יודע את הסיבה המדויקת. עם זאת, הופעת שמו בתהלים לט, סב, עז מזכירה כיצד מחבר המזמורים דוחק בנו לקרוא ולהבין את ספר תהלים. על פי הכתובים, ידותון לא היה רק משורר משבט לוי אשר מונה על–ידי דוד המלך (נחמיה יא 17; דה"א ט 16; טז 38, 41–42), אלא גם “חוֹזֵה” המלך (דה"ב לה 15), דהיינו נביא שהתנבא בפני העם באמצעות שבח, הלל ועבודת אלוהים (דה"א כה 1, 3, 6).
ציון שמו בכותרת מזכיר לנו כי כאשר אנו קוראים את המזמורים, איננו הוגים רק בתפילותיו של דוד אל אלוהים, אנו שומעים את דברו הנבואי של אלוהים אלינו. דוד הפקיד את מזמוריו בידי “חוזים” לויים, אשר הפכו אותם לחוויית פולחן המשקפת את התגלות האל. מזמורים אלה נאספו לאחר מכן על ידי המחבר של ספר תהילים שפעל בהדרכת רוח הקודש, לא רק כדי שנשתמש בהם לתפילה ולעבודת אלוהים, אלא גם כדי שנגלה בהם את דבר אלוהים שחובר עבורנו בהשראת הרוח. במובן זה, שמו של ידותון מזכיר לנו כי עלינו לקרוא את ספר תהילים כנבואה אשר בסופו של דבר מצביעה אל בן–דוד, אשר כל הנביאים, כולל ידותון, חזו כי יבוא.
"אֲנָשִׁים אַחִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם בְּבִטָּחוֹן עַל דָּוִד אָבִינוּ, שֶׁהוּא מֵת וְגַם נִקְבַּר וְקִבְרוֹ נִמְצָא עִמָּנוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה נָבִיא וְיָדַע כִּי אֱלֹהִים נִשְׁבַּע לוֹ שְׁבוּעָה לְהוֹשִׁיב מִפְּרִי חֲלָצָיו עַל כִּסְאוֹ, בַּחֲזוֹתוֹ מֵרֹאשׁ דִּבֵּר עַל תְּחִיַּת הַמָּשִׁיחַ – שֶׁלֹּא נֶעֶזְבָה לִשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ לֹא רָאָה שַׁחַת" (מה"ש ב 29–31).
