"יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחֹור וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃ יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי־רוּחַ וּמַלְאַךְ יהוה דֹּוחֶה׃ יְהִי־דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות וּמַלְאַךְ יהוה רֹדְפָם" (תהלים לה 4–6).
מזמור לה ממוקם באופן מכוון בספר תהילים במטרה להדגיש את הפרדוקס הכרוך בהליכה עם אלוהים, כאשר זמנים של הכרת תודה עשויים לפנות את מקומם לתקופות של ייאוש.
מדובר במזמור הראשון מבין קבוצה אחרונה של שבעה תהילים לפני ה"אמן" המסיים של ספר א' (תהילים להזמא; ראו תהילים מא 14). בקבוצת מזמורים זו, בגידה במשיח מבית דוד מהווה את נושא המסגרת (תהילים לה 12, לח 21; מא 10). באופן לא מפתיע, בגידה מצד מישהו קרוב לדוד מופיעה גם במזמור הפותח של ספר א' (תהילים ג 1). מסיפור חייו של דוד והפיוטיות הנבואית בספר תהילים, יהודה איש קריות צץ כדמות הכרחית בקורות ישוע המשיח (השוו שמ"ב טו 12, טז 20–23, יז 23 למתי כו 14–16, 47–50, כז 3–5).
בעוד מזמור לה מציג נושאים ייחודיים, הוא חולק נושאים משותפים עם מזמור לד. רק בתהלים לד–לה מופיע נושא ההגנה על ידי מלאך יהוה (תהילים לד 8, לה 5–6). הפועל "יֶחְפָּרוּ" מופיע לראשונה במזמור לד 6 וחוזר על עצמו במזמור לה 4, 26 (ראו גם מזמור מ 15). נוסף על–כך, שני המזמורים מדגישים את הביטוי "גַּדְּלוּ לַיהוה" (לד 4, לה 27).
אך הטון משתנה. הכרת התודה בגין התפילה שנענתה, אשר מאפיינת את מזמור לד, נעדרת ממזור לה. במזומר לד, דוד המלך מברך את יהוה בכל עת (פס' 1) משום שזעקותיו נענות (פס' 6–7, 15, 17, 19–20). אולם, במזמור לה הוא זועק "אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה" (פס' 17), הוא מתאבל על בגידה (פס' 7, 12), על האשמת שווא (פס' 11) ועל יחס רע (פס' 15), בעוד אויביו שמחים (פס' 19–20).
כאשר קוראים את שני המזמורים ברצף, הם מזכירים לנו כי למרות שאלוהים שומע את זעקות בניו, הוא לא תמיד עונה בהתאם לציפיותיהם. עם–זאת, היו סמוכים ובטוחים כי הוא יענה לפי תוכניתו הקבועה מראש ובתזמון המושלם.
"יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ־בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃ יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יהוה הֶחָפֵץ שְׁלֹום עַבְדֹּו׃ וּלְשֹׁונִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל־הַיֹּום תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים לה 26–28).
