"גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" תהלים קיט 18

"הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא־יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר׃ כִּי־נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת־עֵינֵיכֶם אֶת־הַנְּבִיאִים וְאֶת־רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה׃ וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר־יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא־זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא׃ וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא־זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר" (ישעיה כט 9–12).

בנבואה זו, שוב מעלה ישעיה את נושא העיוורון של ישראל, בדומה לכתוב בפרק ו 9–10. הוא מתאר את העיוורון כחוסר יכולת מוחלט לראות ולהבין את המסר העולה מהכתובים.

לאור דבריו של ישעיה, מפתיע באיזו תדירות אני נשאל על ידי משיחיים לא–יהודים מדוע עם ישראל אינו מזהה כי הנבואות המשיחיות בתנ"ך מצביעות לעבר ישוע בברית החדשה. שכן הכתובים מעידים על עיוורון חלקי בעם ישראל (ראו גם רומים יא 25, קורי"ב ג 12–16).

אך ישעיה מעיד על–כך שעיוורון זה אינו נצחי: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם־הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי־סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה׃ וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (ישעיה כט: 18–19).

ביום ההוא, עם ישראל לא רק יראה, אלא יבין כיצד התנ"ך בשלמותו מצביע על ישוע. ישראל יהפוך לעם מלא בדמויות כישעיה (ישעיהו ו 1–7) ושאול (מע"ה ט 1–20), ואז יִשְׁפַּע עושר חסר תקדים של ברכות אלוהים על כלל העמים (רומים יא 12, 15).

לכן, תפילתו של דוד עבור עצמו, צריכה להיות תפילתנו עבור עם ישראל: "גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט 18).