"וַיִּקְחוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל־הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל־יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו׃ וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב־לוֹ בְחַיָּיו אֶת־מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק־הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין־לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל־שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמ"ב יח 17–18).

אותו האיש שהורגל להנות משבחים אודות מראהו יוצא הדופן (שמ"ב יד 25–26), נותר האדם היחיד שבאמת רצה לזכור עצמו לאחר מותו. כך נראים חייו העגומים של נרקיסיסט. אם ניפול שבי בידי השקר האומר כי אנו מתנת אלוהים לעולם, וננסה כל הזמן לגרום לעצמנו להיראות טוב יותר מכולם (או, להנמיך את הזולת כך שאנו ניראה טוב יותר), אנשים למעשה יחושו הקלה כאשר סוף סוף נעלם מהשטח, ויעשו כמיטב יכולתם לא לזכור אותנו.

אם אנו באמת רוצים שאנשים יזכרו אותנו לטובה לאחר הסתלקותנו (ראו קהלת ז 1), עלינו להפסיק להיות מאוהבים בעצמנו. במקום זאת, עלינו להתאהב מחדש באלוהים ולהעמיד את הזולת לפנינו.

"וְאַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לֹא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ. כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ. יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים ב 3–5).