"מַה בְּכָל זֹאת יְצָאתֶם לִרְאוֹת? נָבִיא? כֵּן, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַף יוֹתֵר מִנָּבִיא. זֶה הוּא אֲשֶׁר כָּתוּב עָלָיו, הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכְּךָ לְפָנֶיךָ" (לוקס ז 26–27).

יוחנן, שכנראה איבד כל תקווה בהיותו בכלא, שלח שליחים לברר האם ישוע "הוּא אֲשֶׁר נוֹעַד לָבוֹא" (פס' 19). אולם כיוון שהוא החל לפקפק בזהותו של ישוע, הוא פקפק גם בעצמו. האם החלטתו ללכת בעקבות ישוע הייתה שווה את המאבקים, הבידוד וההקרבה?

בהקשר לספק העצמי שקונן בליבו של יוחנן, עלינו לשקול את דברי ישוע אודות יוחנן. ישוע מצטט את מחציתו הראשונה של מלאכי ג 1, המדבר על ביאתו של שליח מיוחד, ומזהה אותו כיוחנן המטביל: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי…" (מלאכי ג 1; ראו גם פס' 23). חשוב להבין את ההשלכות של פרשנות ישוע לנבואה זו. כאשר ישוע מעיד על–כך שיוחנן הוא אותו שליח ממלאכי ג, הגדול מנביא, הוא גם טוען טענה מדהימה על עצמו! אם יוחנן הוא אכן אותו שליח, הרי שישוע אינו אלא ה"אדון" שעבורו מפנים את הדרך: "…וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (מלאכי ג 1).

כיוון שישוע הוא האדון שבא מהשמים כדי להושיע אותנו, כל המאבקים, ההקרבה והבדידות שעימן אנו נאלצים להתמודד באופן קבוע כתלמידי ישוע, שווים את המאמץ. למי עוד אפשר לפנות כדי לקבל חיי עולם (ראו יוחנן ו 68)? כאשר אנו מפקפקים במושיע, באופן טבעי אנו עשויים לפקפק בעצמנו. אך כאשר בוחנים את זהותו המקראית של ישוע, מבינים מיד את הזכות המדהימה שנפלה בחלקנו להיות תלמידיו. הבנה זו נותנת לנו כוח לשלם את המחיר הכרוך בהליכה אחריו.

"הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה יַחַד עִם רוּחֵנוּ שֶׁבָּנִים לֵאלֹהִים אָנוּ. וְאִם בָּנִים, אֲזַי יוֹרְשִׁים: יוֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְגַם יוֹרְשִׁים הַשֻּׁתָּפִים לַמָּשִׁיחַ, שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁגַּם נִזְכֶּה לְכָבוֹד עִמּוֹ. אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ" (רומים ח 16–18).