"וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה׃ וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו׃ וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃ וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃ וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת" (מל"ב ז 16–20).
כאשר עם ישראל סבל מרעב תחת מצור צבאי ממושך, ניבא אלישע באומץ לעבדו של המלך על–כך שאלוהים יסיים את המצור ויספק שפע על–טבעי של מזון תוך עשרים וארבע שעות. כיוון שעבד המלך בחר לא להאמין לדבר ה' שנאמר דרך נביאו, הוא מת בדיוק כפי שחזה הנביא.
בהקשר של מלכים א–ב, המסר של הסיפור ברור ורלוונטי היום בדיוק כפי שהיה אז. דבר אלוהים מביא לעולם מציאות שאינה קיימת ואף נראית בלתי אפשרית. בבריאה, למשל, כל מה שאלוהים אמר היה "יהי", והעולם נברא (בראשית א 3, 6, 14, 22).
סיפור זה מלמד אותנו כי דברו הכל יכול של אלוהים אינו פחות חזק כאשר שהוא נאמר דרך שפתי נביאיו, ברוח קודשו. המסר הזה הופך עוצמתי עוד יותר כאשר אנו בוחנים את מלכים א–ב בהקשר המקרא כולו. בתנ"ך, ספר מלכים א–ב מופיע ממש לפני ספרי הנביאים (כלומר, ישעיהו עד מלאכי). לפיכך, מלכים א–ב מספק בסיס תיאולוגי ופרשני חיוני ביותר לאופן בו עלינו לקרוא כתבים נבואיים אלה ולהגיב להם. עלינו לקבל את דברי הנביאים הכתובים כדבר אלוהים, ולהגיב להם באמונה, לא משנה כמה בלתי אפשרית נראית נבואתם והבטחתם בנוגע לעתיד (ראו מל"ב יז 13–15).
דווקא בתקופה בה החדשות מלאות רק בדכדוך ואבדון, עלינו להיאחז בנבואות ובהבטחות לעתיד מפואר – כאשר גויים יכתְּתוּ "חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת", והארץ תתמלא "דֵּעָה אֶת־יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ראו ישעיה ב 4, יא 9; חבקוק ב 14; זכריה יד 9).
"אָכֵן נִתְאַשֵּׁר לָנוּ בְּיֶתֶר תֹּקֶף דְּבַר הַנְּבוּאָה, וְתֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת בְּשִׂימְכֶם לֵב אֵלָיו כְּאֶל נֵר מֵאִיר בִּמְקוֹם אֹפֶל, עַד כִּי יִבְקַע אוֹר הַיּוֹם וְיִזְרַח וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תִּזְרַח בִּלְבַבְכֶם. וְזֹאת דְּעוּ רִאשׁוֹנָה, שֶׁכָּל נְבוּאַת הַמִּקְרָא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל פֵּרוּשׁ אִישִׁי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה נְבוּאָה עַל–פִּי רְצוֹן הָאָדָם, אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֵנִיעָה בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלֹהִים" (פט"ב א 19–21).
