"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבֹוא אֶל־הֵיכָלֹו הָאָדֹון אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא אָמַר יהוה צְבָאֹות׃ וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת־יֹום בֹּואֹו וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאֹותֹו כִּי־הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים… כִּי־הִנֵּה הַיֹּום בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיֹּום הַבָּא אָמַר יהוה צְבָאֹות אֲשֶׁר לֹא־יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּוא יֹום יהוה הַגָּדֹול וְהַנֹּורָא" (מלאכי ג 1–2, 19, 23).

הפרק האחרון של מלאכי משחק ארבעה תפקידים בתנ"ך. הוא משמש כפרק האחרון של מלאכי, הפרק האחרון של התרי–עשר (הושע–מלאכי), הפרק האחרון של ספר הנביאים (יהושע–מלאכי), וכתפר קנוני המחבר את הנביאים (יהושע–מלאכי) עם הכתובים (תהילים–דברי הימים). מבחינה מקראית, הפרק נושא אפוא משקל רב. אין זה מפתיע שפרק זה הוא הסיבה לפתיחת הדלת מדי שנה, בסוף סדר הפסח, לקראת בואו של הנביא האחרון – אליהו – אשר יסלול את הדרך לבוא "האדון" של ישראל (מלאכי ג 1) – המשיח.

מבחינה קאנונית, יש לפרק ג תפקיד חמישי ואסטרטגי במהותו; הוא למעשה דורש את ביאתו של שליח אחרון, אשר יכין את הדרך למשיח ישראל. במובן זה, הפרק מתפקד כבסיס לחלק מרכזי נוסף בכתבי הקודש של ישראל, המתחיל בצורה הולמת ביותר בבשורת מתי (מת–התגלות).

לפיכך, יוחנן הוא המגשר על אותו פער ומקשר בין תקופת הנביאים לתקופת השליחים, בהכריזו לישראל ולגויים על מתנת אלוהים בדמותה של ברית חדשה וטובה יותר. דווקא על–ידי קריאת פרק ג במלאכי, אפשר לחוות את מלוא השמחה והגיל ולדמיין את מתי פותח את הדלת ויוחנן עומד שם ומכריז לעמנו שאדוננו ומשיחנו סוף סוף בא.

"בַּיָּמִים הָהֵם הוֹפִיעַ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמֹר: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם… אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ" (מתי ג 1–2, 11).