"וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ אֶל־עִירוֹ וַיְצַו אֶל־בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו" (שמ"ב יז 23).
ברבות מההגויות שאני מפרסם, אני מצביע על אנלוגיות ספרותיות בתוך סיפורי המקרא. באנלוגיה ספרותית, המחבר קושר בכוונה (ולא באופן מופרך) את "סיפור 2" כהקבלה ל"סיפור 1". על ידי שימת לב לאוצר המילים הייחודי ולרצף האירועים המשותפים בין שני הסיפורים, ניתן למפות את קווי הדמיון וההבדלים האסטרטגיים על מנת לחדד את משמעותו של "סיפור 2" לאור הקבלתו ל"סיפור 1". מחברי המקרא משתמשים באנלוגיות ספרותיות כדי לפרש עבורנו את תולדות עם ישראל. פספוס אותן הקבלות, אם כן, פירושו להחמיץ את משמעותה של ההיסטוריה שלנו.
חשוב להבין כי מחברי הברית החדשה לא היו מודעים רק למאפיין הספרותי הזה בתנ"ך, אלא גם כתבו את קורותיהם על ישוע ותלמידיו תוך שימוש באנלוגיות ספרותיות מכוונות. מחברי הברית החדשה, אחרי הכל, היו יהודים שהבינו את המאורעות הדרמטיים בימיהם מכוח האנלוגיה לעברם המקראי. אין זה מקרה שהאדם היחיד בברית החדשה שתלה עצמו היה יהודה. "הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ" (מתי כז 5). ממש כמו אחיתופל, יהודה תלה עצמו מיד לאחר שהבין כי פישל בכך שקשר קשר עם מנהיגי ישראל נגד המלך המשוח של ה'!
מכוח אותה הקבלה, ביכולתנו להיות בטוחים כי למרות שישוע גורש מירושלים ושמו הפך לקללה (כמו שקרה לדוד; ראו שמ"ב טז 5–14), ההשגחה האלוהית דורשת שתושלמנה כל ההקבלות בין סיפור בגידת דוד על–ידי חבר קרוב, לבגידתו של ישוע. ובדיוק כמו לדוד, כך גם ישוע ישוב אפוא לירושלים ויישב על כס המלכות (ראו שמ"ב כ 3; מתי כו 64)!
אנלוגיה ספרותית בתנ"ך ובברית החדשה משמשת כאור העוזר להבין את ההיסטוריה של עמנו. בנוסף, היא מבטיחה לנו שוב ושוב כי לבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום. שכן ההיסטוריה המקראית אינה רומן חילוני או מדע בדיוני, אלא התגלמות ההשגחה של תוכנית אלוהים עבור ישראל והעמים!
"הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה־בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (ישעיה מב 9).
