"רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא־גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב… וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ׃ יְהִי־שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ׃ תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד׃ שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם׃ תְּהִי־טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל־יְהִי יֹשֵׁב" (תהלים ס"ט 5, 26-22).

רבים מחסידיו של ישוע אינם יודעים מה לעשות עם מזמורי הזעם בספר תהלים (מזמורים המעוררים זעם אלוהי על האויב). הם אומרים לעצמם, "נכון, זה חלק מדבר אלוהים, אך זה היה רלוונטי לתקופה נשכחת, עם מוסר תת-משיחי. מסיבה זו, לא ראוי שנתפלל כך כיום!" עם-זאת, תהילים ס"ט מצוטט ומיושם לעתים קרובות על-ידי ישוע בברית החדשה. תרצו או לא תרצו, מזמור הזעם הזה הוא בו-זמנית תפילתו של דוד ושל בנו הגדול ביותר. מה נוכל ללמוד מפרק מפחיד שכזה? אפשר ללמוד ממשיחנו שזה בסדר לכעוס על הרוע ולהשתוקק לחיסולו המוחלט מהעולם. אולם בשם המוסר הקלוקל של העולם הזה, אנשים מעדיפים לפרוק את זעמם על קורבנות הרשע (ישראל) ולא על מבצעיו (חמאס). לאחרונה שמעתי פוליטיקאי אמריקאי קורא לעולם לזעום על ישראל בגין הסבל הנורא הנגרם לערביי עזה. אין ספק שהמצב הנוכחי בעזה הוא סיבה לזעם מוצדק! זעם על ארגון שטני המחזיק שני מיליון אזרחים ומאות ישראלים כבני ערובה; זעם על המוות וההרס שארגון זה מביא על העם שאלוהים אוהב, שעבורו שלח את בנו יקירו. אנו מייחלים למיגור הרשעים; למזרח תיכון בו ניתן להכריז את הבשורה בחופשיות, בו מקור כל הרוע נמחץ תחת רגליו של המשיח; אנו מייחלים ליום בו מדינות עוינות לא ילמדו שוב מלחמה. נוסף על-כך, אנו מייחלים לעושי הרשע שיתעוררו ויחזרו בתשובה לפני שיהיה מאוחר מדי.

"הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃ הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ׃ כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם" (חבקוק ב' 14-12).