"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ" (שמות ד' 20-19).
אינני בטוח אם מחבר התורה התכוון להתבדח, אך אם חושבים על זה, הקטע לעיל רווי בהומור. משה נקרא זה עתה לחלץ את עמו מהמעצמה החזקה ביותר בעולם. כעת הגיע הזמן לגייס את כל כוחותיו לקרב. צבאו מורכב מאישה נוכרייה ושני בניהם; נישקו מורכב מחמור ומטה. איך אומרים בישראל: "יאללה, בוא למצרים ונכסח לפרעה את הצורה". אך למרות שנראה כי משה אינו מחומש כראוי, צבאו היה הכוח האדיר ביותר שאי-פעם ראה העולם. מדוע? כי משה לקח "אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ". המטה הזה, ממש כמו הסנה הבוער, מייצג את נוכחות אלוהים ואת יכולתו לעשות בדיוק את מה שהבטיח: להביס את המצרים ולהביא את עמו לארץ המובטחת. כמה אני אסיר תודה על כך שניצחוננו אינו תלוי בגודל צבאנו או במלאי הנשק שלנו, "כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א י"ד 6). הבה נשען בכל כוחנו על הבטחות אלוהים, ונזכור תמיד כי המערכה וניצחונה נתונים בידיו!
"וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה־אָמַר יְהוָה לָכֶם אַתֶּם אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים" (דה"ב כ' 15).
