״וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב 8).
חג הפסח הוא בין היתר חגיגה שנתית של ניצחון אלוהים על כל מכשול העומד בדרך להגשמת הבטחותיו. אך בל נטעה: בסיפור יציאת ישראל התנהל קרב בשתי חזיתות: אלוהים לא רק נלחם כדי לגבור על ליבו הקשה של פרעה, אלא גם על ליבם חסר-האמונה של עם ישראל (ראה שמות ו' 9).
תרצו או לא, מרכיב מרכזי בחגיגת הניצחון אינו אלא המרור. באופן מוזר, הסיבה להכללת המרור בסעודת הפסח אינה מפורשת בטקסט. אך בהתחשב בשימוש הנרחב במשחקי מילים בעברית בסיפור יציאת מצרים (ובתנ"ך כולו לצורך העניין), סביר להניח שהצמחים המרים בשמות י"ב 8 הם תזכורת לסבל המר שהטיל פרעה על העם היהודי בראשית הסיפור (שמות א' 14-13).
החיים הפכו מרים ביותר במצרים במטרה להזכירנו שהאדם לא יחיה רק על הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצל והשום (ראו במדבר י"א 5). המרירות הזו היא שגרמה לנו לזעוק לאלוהים; להיאנח ולהיאנק בגין המרירות הכרוכה בחיים ללא הגשמת הבטחות אלוהים (שמות ב' 23). אם כן, מדי שנה אוכלים ישראל את המרור כתזכורת לכאב בו משתמש אלוהים בחיינו, כדי לגרום לנו להפסיק לחפש חיים בלעדיו, ולהתחיל לרעוב למתיקות תהילתו בארץ המובטחת.
"אֲנִי סָבוּר שֶׁסִּבְלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לְהִגָּלוֹת בָּנוּ" (רומים ח' 18).
