"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים׃ וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת־יְהוָה׃ וַיַּעַזְבוּ אֶת־יְהוָה וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת" (שופטים ב 13-11).
על-נקלה אפשר לפספס את משמעות הפס' לעיל, אם קוראים אותם מחוץ להקשרם. "ההקשר" אינו מתייחס רק לשופטים פרק ב, או אפילו לספר שופטים כולו. אף על פי ששופטים הוא ספר בפני עצמו, מבחינה תיאולוגית הוא שייך להיסטוריה המתואמת להפליא שמתחילה בבראשית ומסתיימת בספר מלכים ב. עבור מי שעקב בקפידה אחר המסלול הנבואי הזה, בהיסטוריה הקדומה של ישראל, האופן בו כופרים ישראל בשופטים ב אינו מפתיעה כלל. למעשה, זה לגמרי צפוי, שכן שניים מנביאי ישראל הגדולים, משה ויהושע, חזו זאת.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא 16); "כִּי תַעַזְבוּ אֶת־יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר־הֵיטִיב לָכֶם" (יהושע כד 20). גלות ישראל לבבל, במל"ב כה, אינה נצפית רק על ידי גלות אדם מגן העדן (בראשית ג 24-23, יא 9-1), אלא גם על ידי משה בסוף ספר התורה (דברים ד 28-25, ל 1, לא 29-28, לב 20-15).
אם כפירת ישראל, כמתואר בספר שופטים, לא היתה אלא נבואה שהגשימה עצמה, מהו אפוא המסר התיאולוגי של ההיסטוריה הקדומה של ישראל? פשוט מאוד: עם ישראל זקוק נואשות לברית חדשה (ראו דברים לא 6-1) ולמשה חדש שיביא להם אותה (דברים ל 14-11). ההיסטוריה הקדומה מספקת אפוא את התשתית שעליה ביססו הנביאים האחרונים את תפארת הברית החדשה (ראו יחזקאל לו 27-24).
על-מנת להבין בצורה נכונה את ספר שופטים, יש לקלוט את הצורך הנואש שלנו בישוע! במובן זה, ספר שופטים ממלא תפקיד קריטי באסכטולוגיה של התנ"ך ובאופיו המשיחי, וסולל את הדרך התיאולוגית לביאת מלך ישראל בברית החדשה!
"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כא 25).
