"וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי־בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא־בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם… וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ" (יחזקאל כג 17, 25).
פרק כג מתאר את "אהבת" ישראל (פס' 5, 9, 22) כלפי אלילי הגויים כ"ניאוף", מילה המופיעה עשרים ואחת פעם בפרק זה (ורק עשרים ושש פעמים נוספות בספר כולו). כיוון שמערכת היחסים של ישראל עם אלוהים מתוארת כיחסים בין בעל ואישה, התאווה למשכב עם מישהו אחר מעוררת את קנאתו של האל (ראון פס' 17). התורה קובעת כי כאשר מדובר בנאמנות רוחנית, אלוהי ישראל מתגלה כאל קנא לעמו (שמות כ 5; דברים ד 24, ה 9, ו 15).
למרות שנהוג לחשוב על קנאה כתכונה שלילית, במובנה התיאולוגי היא מדגישה עד כמה אלוהים חפץ בקשר עמוק, אישי ובלעדי עם עמו. היקף קנאתו של אלוהים מעידה על עוצמת אהבתו. הואיל וקנאת אלוהים לעולם אינה מתבטאת באדישות, אנו יודעים שאלוהי ישראל אף–פעם לא יפסיק לדרוש את אהבתם של עמו אליו. כשהוא אומר "כן", הוא ללא ספק יפעל בהתאם, שכן הוא באמת מתכוון לכך. מסיבה זו, ספר הושע מבטיח לנו שאלוהים ימצא דרך לגרום לנישואין הללו לעבוד (הושע ג).
למרות שזה עלול להישמע לא–אינטואיטיבי, עלינו להיות אסירי תודה על–כך שאלוהינו הוא אל קנא, כי משמעות הדבר היא שהוא אוהב אותנו בכל נימי קיומו הנצחי. קנאת האל אינה מעידה רק על–כך שהוא רוצה שנאהב אותו בכל ליבנו (דברים ו 5; התגלות ב 4); באופן פרדוקסלי, אותה קנאה החושפת עד כמה מושלמת אהבתו אלינו, הופכת גם למניע המאפשר לנו לאהוב אותו חזרה.
"אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה" (יוח"א ד 19).
