"וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי־עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמ"א טו 30).

החרטה של שאול, על אף שנעשתה מכל בלב, הייתה נגועה בתחושת החשיבות העצמית והנרקיסיסטית שלו כמנהיג ציבור. דברי החרטה שהביע אפילו לא הספיקו להגיע לאוזני שמואל, בטרם הוסיף את המילה "אבל" ("עַתָּה" בעברית מקראית). "כן, חטאתי, אבל אנא ממך, כבד אותי לפני הזקנים… ולפני העם".

עם–זאת, חזרה בתשובה אמיתית אינה יכולה להתמקד בו–זמנית, הן בכבודו של אלוהים והן בניסיון לשמר את כבודנו העצמי. סוג כזה של חזרה בתשובה אינו אלא צורה מעוותת של סגידה עצמית. חזרה בתשובה אמיתית, המשמחת את אלוהים, לא רק מודה במעשים אשר גרמו בושה לשמו של האל, אלא גם מקבלת בהשלמה את ההשלכות הלא–נעימות של החטא, גם אם הן כוללות יציאה מקדמת הבמה של השירות הציבורי.

אבא אלוהים, אנא "אַל תְּבִיאֶנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן, כִּי אִם חַלְּצֵנוּ מִן הָרָע". אני מתפלל כי לעולם לא נעשה דבר מאחורי דלתיים סגורות שיביא לשמך בושה לעיני העולם. אך אם חלילה נחטא בכך, אני מתפלל שתיתן לנו את הגבורה לעשות כל מה שצריך כדי להאדיר את שמך הקדוש והיקר, במקום לשמר את המוניטין שלנו באופן נרקיסיסטי ואנוכי.

"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ" (תהלים נא 6).