"כֹּה אָמַר יהוה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה… וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלֹות לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן… וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתֹו לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים… וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טֹוב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף" (זכריה יא 4, 7, 10, 12).
בקטע לעיל, אלוהים מצווה על זכריה לשחק בתפקיד שני רועי צאן שונים מאוד של עם ישראל. הראשון הוא רועה טוב (פס' 4–13), שבסופו של דבר מקבל שלושים כסף כדי למסור את הצאן לרועה שוטה שאינו דואג להם. בהשגחת הרועה השוטה, הצאן מתפזר והולך לאיבוד (פס' 14–17).
מאפיין ברור אחד של התפקיד הנבואי שמשחק זכריה בולט לעין; בעודו פועל כרועה הטוב, זכריה מקבל במפתיע את קולו של אלוהים עצמו ומתייחס לברית שהופרה כ"בריתי" (פס' 10). בכך, הרועה הטוב והאל ששלח אותו אינם מוצגים עוד כשתי דמויות נפרדות, אלא כאחת.
התאחדות בלתי צפויה זו, של הרועה ואלוהים, מכינה את הקורא לנבואה בפרק הבא, בו מוצגים שוב אלוהים והמשיח הדקור כמובדלים ועם זאת מאוחדים בצורה מסתורית: "וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יֹושֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכֹור" (זכריה יב 10).
כאן, אלוהים מכריז כי הם "הביטו אלי את אשר דקרו" ועם–זאת עם ישראל מתאבל "עליו" כעל מות בן יחיד. שוב, הנביא מציג אחדות מסתורית בה אלוהים והנדקר נבדלים, אך מאוחדים בקשר הדוק.
אין זה מפתיע אפוא כי השליח יוחנן מזהה את ה"אני" האלוהי בזכריה יב 10 עם ישוע המשיח, אשר נדקר בשל עוונותינו. "וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר אוֹמֵר: וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר–דָּקָרוּ" (יוחנן יט 37). במשחק התפקידים הנבואי של זכריה, הנביא התיימר להיות הרועה השמיימי, אך בבשורת יוחנן פוגשים לבסוף את הרועה האלוהי בכבודו ובעצמו.
"אָז אָמַר לְתֹאמָא: הָבֵא אֶת אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי; הוֹשֵׁט אֶת יָדְךָ וְשִׂים אוֹתָהּ בְּצִדִּי, וְאַל תְּהֵא חֲסַר אֱמוּנָה, אֶלָּא מַאֲמִין. הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 27–28).
