"וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ־נָא אֶת־הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת־מֶלֶךְ הִיא׃ וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא־מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם־הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם׃ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר־יְהוָה הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת־בְּשַׂר אִיזָבֶל" (מל"ב ט 34–36).
על–אף שזהו אחד הסיפורים המזוויעים ביותר בתנ"ך, הוא נשמר בתנ"ך ולא צונזר. הסיפור מחזק שוב את ההשלכות הבלתי–נמנעות של דבר אלוהים, שנאמר בפי נביאיו. הואיל ואליהו ניבא כי גופתה של איזבל תאכל על ידי כלבים (מל"א כא 23), שום אדם בעולם לא היה יכול למנוע מיֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי להיות זה שדרכו יגשים אלוהים את הנבואה הזו (ראו מל"ב ט 20, י 10, 17).
אין ספק שהסיפור לעיל משמש תמרור אזהרה לכל מי שמבקש לכונן עתיד שונה מזה שנחזה על–ידי הנביאים. במובן זה, מחבר מלכים מפציר בקוראיו "להצטרף לתוכנית". אך סיפור זה, על הנבואה שהתגשמה, יכול באותה מידה להפוך למסר של נחמה גדולה. שהרי אם נבואתו השלילית של אליהו אודות איזבל הייתה חייבת להתגשם, מה לגבי הנבואות החיוביות שנאמרו על ידי נביאי ישראל? נתן הנביא ניבא שאחד מבני דוד ימלוך על כסאו לנצח (שמ"ב ז 12–16); ישעיה ניבא כי יום יבוא בו הזאב יגור עם כבש (ישעיהו יא 6); חבקוק אמר כי הארץ תתמלא בדעת ה', "כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם" (חבקוק ב 14). ואם כל הנבואות של נביאי ישראל תתגשמנה בוודאות מוחלטת, על אחת כמה וכמה ביכולתנו לבטוח בהתגשמותה של הנבואה האחרונה בתנ"ך, שנאמרה בפי המשיח ישוע, הנביא הגדול ביותר של ישראל!
"הַמֵּעִיד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אוֹמֵר: אָכֵן, אֲנִי בָּא מַהֵר. אָמֵן. בּוֹא נָא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ. חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ עִם כָּל הַקְּדוֹשִׁים. אָמֵן" (התגלות כב 20–21).
