"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי׃ רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׃ וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵּךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר לוֹ־יֶהִי" (יחזקאל טז 6–8, 15).

למרות שמאמינים רבים חוששים מתורת החסד, אלוהי ישראל בהחלט אינו נרתע מפניה. פרק טז מלא בתיאורים של חסדו הבלתי ראוי של אלוהים כלפי עמו, המתבטאים בצורת משל: אלוהים מעריף את אהבתו על תינוקת לא רצויה שהושלכה בשדה למות, כדי לגדלה כך שייהנו ממערכת יחסים של ברית. אין שום דבר מסוכן בחסד. למעשה, ההפך הוא הנכון. ללא חסדו של אלוהים, כולנו היינו בסכנת חיים.

לעומת זאת, מה שמטריד את אלוהים אינו חסד, אלא תגובה בלתי–הולמת מבחינה תיאולוגית לחסד. ביחזקאל טז, אנו מוצאים את אחד ההסברים הברורים ביותר של "חסד זול" בכל התנ"ך. בפרק זה, עם ישראל מנצל לרעה את חסדו של אלוהים, רודף אחר "אהבה" זרה (אלילים) וחי כאילו בריתו של אלוהים נתנה בידו חופש לפרוץ את כל הגבולות של אלוהים.

חסדו של אלוהים אינו מעניק לנו רישיון לעשות ככל העולה על רוחנו. אדרבא, זהו ביטוי לטובו של אלוהים, הפועל בנו כדי לגרום לנו לעשות את רצונו. במילים אחרות: כשאנחנו שרים את השיר "הו חסד אל" עם הבנה תיאולוגית נכונה של חסד, השיר הבא שייצא מפינו יהיה באופן טבעי "אני נכנע בכל" (I Surrender All).

"הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם, לְהַדְרִיכֵנוּ לְהִבָּדֵל מֵרֶשַׁע וְתַאֲווֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁנִּחְיֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּצְנִיעוּת וּבְצֶדֶק וּבַחֲסִידוּת, בְּצִפִּיָּה לְמִמּוּשׁ הַתִּקְוָה הַמְבֹרָכָה וּלְהוֹפָעַת הֲדַר אֱלֹהֵינוּ הַגָּדוֹל וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר נָתַן אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדֵנוּ כְּדֵי לִפְדוֹת אוֹתָנוּ מִכָּל עָוֶל וּלְטַהֵר לוֹ עַם סְגֻלָּה שׁוֹקֵד עַל מַעֲשִׂים טוֹבִים" (טיטוס ב 11–14).