"שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקֹות בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ… אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדֹון לָנוּ… אִמֲרֹות יהוה אֲמָרֹות טְהֹרֹות כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם׃ אַתָּה־יהוה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן־הַדֹּור זוּ לְעֹולָם" (תהלים יב 3, 5, 7–8).
בהקשר הספרותי של המרידה נגד הבטחות הברית של אלוהים לעמו ולבית דוד (השוו תהילים יב 7 לשמ"ב כב 31), תהילים יב מתאר את הקרב כמלחמת מילים. מצד אחד, הרשעים מתפארים ב"גדולות" (פס' 4), כלומר בהפלת עמו של אלוהים ומשיחו. "לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדֹון לָנוּ" (פס' 5; ראו תהילים ב 3). מצד שני מתוארים דברי אלוהים, דרכם הוא מבטיח לקום ולהושיע את עמו הסובל (מזמור יב 6) ולשמרם לעולם (פס' 8).
השאלה, אם כן, פשוטה: בדבריהם של מי נוכל לבטוח; בדברי ההבל המתעתעים של האויב או בהבטחות אלוהים? דוד הופך את הבחירה לברורה מאליה על ידי הדגשת ערכו של דבר אלוהים כנגד חוסר הערך הטמון בדברי האויב. מילותיו של האויב מתוארות בביטוי "שוא" (פס' 3), שפירושו בעברית "חסר ערך". דברי אלוהים, לעומת זאת, הם ככסף צרוף ומזוקק שבעתים (פס' 7).
הטקטיקה של אויב נפשותינו לא השתנתה. עם צבא עצום של דוברים משכנעים, המציגים חצאי אמיתות מעורבבות עם שקרים גסים (ראו בראשית ג 1, 4–5; אסתר ג 8), אנו מופגזים מדי יום בתעמולת שוא האומרת לנו כי הטוב הוא רע והרע טוב. עם–זאת, עלינו לזכור כי השטן הוא אבי השקר. אלוהים, לעומת זאת, אינו משקר. כל הבטחה לילדיו וכל נבואה לעתיד הן אמינות ואמתיות לחלוטין. הבה, ידידים יקרים, נאחז בדבריו הנצחיים של אלוהים כפי שהתגלו בכתבי הקודש – עליהם כותב דוד המלך כי הם יקרים מפז וזהב טהור.
"הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט 11).
