נבואה היא הבטחה

"וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי־קָרָא יְהוָה לָרָעָב וְגַם־בָּא אֶל־הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים׃ וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים… וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל־טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר־לוֹ חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי יְהוָה כִּי־מוֹת יָמוּת… וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע הִרְאַנִי יְהוָה אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל־אֲרָם" (מל"ב ח 1–2, 9–10, 13).

כאן אנו נתקלים בשני סיפורים נוספים בספר מלכים, המדגישים את הדיוק האלוהי של דבר הנבואה. אלישע מספר לשני אנשים שונים בדיוק מה יקרה בעתיד – אישה ועבד המלך – ותפקידם להאמין לדבריו ולפעול בהתאם. עם זאת, בחירתם להאמין אינה תשנה את התוצאה הסופית. בשני המקרים, דברי הנביא אודות העתיד התגשמו, שכן הם התבססו על ידיעתו המוקדמת של אלוהים.

בהקשר של מלכים א–ב, מטרתם של הסיפורים אינה אלא לעודד אותנו לעצב את הבנתנו את העתיד – ואת מעשינו בהווה – לאור אמונה בדבר אלוהים, שנאמר בפי נביאיו. מה שהנביא אומר תמיד יתגשם; הדבר חייב לקרות, שהרי זהו דבר אלוהים ולא דעתו האישית של הנביא.

לפיכך, כנגד כל הסיכויים וחרף חוסר–האפשרות לכאורה להתגשמות (למשל, שלום אמיתי במזרח התיכון, סוף מלחמות, צדק כלל–עולמי, דעת אלוהים, ירושלים החדשה, מתנת חיי נצח וכו'), הבה נבחר לבטוח באלוהים, לחיות באמונה ולאמץ את דברו כתוצאה ודאית של נבואה אשר תתגשם בעתיד.

"כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר׃ הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב 3–4).