נחמו עמי

"רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ׃ לִקְרֹא שְׁנַת־רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל־אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר" (ישעיה ס"א 2-1).

קשה לדמיין את הרגשות הסותרים שחווה משפחתו של אלמוג מאיר ג'אן, חטוף ישראלי שחולץ על ידי צה"ל. לפי העיתונים, אביו של אלמוג מת משברון לב כמה שעות לפני שהגיעה לביתו הבשורה על שחרור בנו. איני יכול לדמיין כיצד היום המאושר ביותר במשפחתו של אלמוג הפך בו זמנית גם ליום העצוב ביותר. על כך נאמר: "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" (מחזור ראש השנה עדות המזרח, סדר תקיעת שופר).

במובן אמיתי מאוד, סיפור משפחתו של אלמוג הוא הסיפור של עמנו. אנו חוגגים את שחרורם של ארבעה בני ערובה תוך אבלות ויגון על מותם של המפקד שחילץ אותם (ארנון) ואביו של אלמוג. אנו חוגגים את שחרור השבויים בזמן שאנו מלווים את הנופלים לקבורה. אנו חוגגים את החיים ומתאבלים על המוות. כיצד אנו אמורים להתמודד עם רגשות כה סותרים?

לנחם כל אבלים

שני היבטים של שירות המשיח, מישעיהו ס"א, בולטים בהקשר זה. ראשית, המשיח בא לשחרר את השבויים! השמחה שחווינו כעם, כאשר שוחררו כמה מהשבויים, תגבר לאין-שיעור כאשר המשיח יבוא לשחרר את אלו שנפלו בשבי האויב. שנית, המשיח בא לנחם את האבלים. ליבנו מתנפץ ונשבר מהידיעה על מותם של אביו של אלמוג וארנון (הגיבור שהצילו). אנו רוצים לחגוג, אך מגלים כי הדבר כמעט בלתי אפשרי, בזמן שאנו מתאבלים בבית העלמין.

המחצית השנייה של ספר ישעיהו מתחילה בציווי "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ' 1). אולם בשל הצער שחווה ישראל, הוראה זו נראית הרבה מעבר ליכולת האנושית. רק משיח ישראל מספיק גדול, חזק ואוהב כדי לשחרר את השבויים שלנו, לחבוש את לבנו השבור ולנחם אותנו מהאובדן הנורא שהצטבר במהלך אלפיים השנה האחרונות! לפיכך, ברור מדוע ישעיהו ס"א היה הקטע שבחר ישוע להטיף בדרשתו הראשונה בבית הכנסת!

"הוּא בָּא אֶל הָעִיר נָצְרַת, הָעִיר אֲשֶׁר גֻּדַּל בָּהּ, וּבְיוֹם הַשַׁבָּת הָלַךְ כְּמִנְהָגוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקָם לִקְרֹא. כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים. שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח-קוֹחַ; לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים, לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה. לְאַחַר שֶׁגָּלַל אֶת הַמְּגִלָּה, הֶחֱזִירָהּ לַגַּבַּאי וְהִתְיַשֵּׁב. עֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים הָיוּ נְשׂוּאוֹת אֵלָיו וְהוּא הֵחֵל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם" (לוקס ד' 21-16).