"וּבְעֶרֶךְ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי? כְּלוֹמַר, אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (מתי כ"ז 46).
דבריו של ישוע, "אֵלִי אֵלִי", עלולות להישמע כקריאת נטישה. אך הן נשמעות כדברי נטישה רק למי שאינו מכיר את המזמור כולו. קחו בחשבון את המבנה המדהים של תהילים כ"ב. מחציתו הראשונה של המזמור מתארת את קינת המשיח בגין עינויים ומוות אכזריים ויוצאי דופן (פס' 22-1). מחציתו השנייה, לעומת זאת, נעה באופן בלתי מוסבר לעבר שלטונו הכלל-עולמי של האל ולשבח שהוא מקבל (פס' 32-23).
פס' 23 אינו אלא הציר שעליו מתרחש המהפך הדרמטי הזה! "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (ראו עברים ב' 12).
מי שמסוגל לזהות את המזמור כולו לפי מילותיו הראשונות, מבין כי זעקתו של ישוע לא הייתה ביטוי של הפסד, אלא של ניצחון. כאשר ישוע מצטט את פתיחת המזמור, הוא למעשה מכריז בביטחון מלא שאלוהים יביא אותו בניצחון כל הדרך עד סוף המזמור; שם, אחרי סבלו הנורא, ייתנו לו אומות העולם הלל ושבח!
"יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל־יְהוָה כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל־מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם׃ כִּי לַיהוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (תהלים כ"ב 29-28).
