"וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל׃ רוּחַ יְהוָה דִּבֶּר־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִי… כִּי־לֹא־כֵן בֵּיתִי עִם־אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי־כָל־יִשְׁעִי וְכָל־חֵפֶץ כִּי־לֹא יַצְמִיחַ" (שמ"ב כג 1–2, 5).
במשך שנים רבות, הרגשתי מאוד לא בנוח לגבי האופן בו הברית החדשה מצטטת את המזמורים וטוענת כי מדובר בנבואות שהתגשמו על ידי ישוע. לדוגמה, כיפא מצטט את תהילים טז במה"ש ב 30—31 וטוען כי דוד, כנביא, ידע מבעוד מועד שהוא מדבר על המשיח. אך כשקראתי את תהילים טז בעצמי, פשוט לא הצלחתי להבין איך הגיע כיפא למסקנה שכזו. הנחתי, כמו מרבית האנשים שהכרתי, כי תהילים אינו אלא ספר תפילה, דהיינו ליקוטי דבריו של דוד (וסופרים אחרים) אל אלוהים. מעולם לא העליתי בנפשי כי אפשר לקרוא את תהילים כספר נבואה, דהיינו כאוסף של דברי אלוהים אל דוד אודות המשיח.
אתם יכולים לנחש את גודל השמחה אשר הציפה את ליבי כאשר הבנתי כי הבעיה לא הייתה בפרשנותו של כיפא לתהילים, אלא בהנחות השגויות שלי לגבי פרשנות הכתובים. שכן דוד עצמו אומר כי "רוּחַ יְהוָה דִּבֶּר־בִּי" כשחיבר את מזמוריו (שמ"ב כג 2). יתרה מכך, דוד קושר את מזמוריו לברית הנצחית של אלוהים ולהבטחה להקים נצר משיחי שישלוט וימלוך לעולם (פס' 5).
אין ספק, ספר תהילים מלא בתפילות מעוררות השראה שאנו יכולים וצריכים להתפלל אל אלוהים. אך לקרוא את ספר תהילים רק כדברו של דוד לאלוהים, פירושו לצאת נגד משאלותיו האחרונות של דוד. כי הדבר האחרון שדוד רצה שנדע לפני מותו (" דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים" (שמ"ב כג 1) היה כי מזמוריו אינם אלא נבואות שחוברו בהשראת רוח הקודש אודות מלך המשיח של ישראל!
"הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים" (לוקס כד 44–45).
