קדושת אלוהים

"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו… וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃ וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל־הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמ"ב ו 2, 7-6).

מותו של עוזה באירוע משמח שכזה היה בלתי צפוי ואיום כאחד, במיוחד עבור דוד (ראו פס' 9). למה כל זה קרה? לטעמי, הרמז הטקסטואלי לטרגדיה קשור לניסוח הייחודי המתאר את אלוהים, בפס' 2: "שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו". ניסוח מעין זה מופיע שש פעמים בכתובים (ראו שמ"א ד 4; שמ"ב ו 2; מל"ב יט 15; ישעיה לז 16; תהלים פ 2; דה"א יג 6), והכוונה לכרובים הסוככים מעל ארון הברית (שמות כ"ה, כב). מדוע אפוא היה צורך לעצב העתק מזהב של הכרובים, במיוחד בהתחשב באופן התקיף בו מתייחס התנ"ך ליצירת פסלים מכל סוג שהוא (שמות כ 4)?

אין ספק כי התשובה לשאלה זו מצויה באחד הקטעים הבודדים בתנ"ך בהם הכרובים הם אמיתיים: "וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג 24). כאשר אדם וחוה חטאו, הגישה לקודש הקודשים של הבריאה (כלומר, לגן העדן) ולעץ החיים נחסמה על-ידי כרובים בעלי חרב מתהפכות. כל ניסיון לעבור ליד הכרובים הללו, אפילו מהסיבות הטובות והנעלות ביותר, פירושו מוות בטוח. למרות שהכרובים במשכן היו העתק של הכרובים האמיתיים העומדים על המשמר בכניסה לגן העדן, אלוהים עדיין מצא לנכון לשכון מעליהם. עיצוב המשכן שימש תזכורת מתמדת לכך שטרם נחשפה גישה פתוחה לגן העדן ולעץ החיים האמיתיים. המגע של עוזה בארון נחשב ניסיון לעבור דרך החרב המתהפכת או להקרבת אש זרה (ויקרא י 3-1).

אך אלוהי ישראל הקדוש והרחום סיפק בחסדו דרך אחת חזרה אל נוכחותו הקדושה-קדושה-קדושה. חסדו זמין לכולם, אך אלוהים אינו יכול לחלק את החסד שלו על חשבון השלמות המוסריות שלו, שמא יתנהג כשופט בלתי-צודק המוחל לפשעים ומשחרר פושעים כרצונו (ראו ישעיה ו 6-1). תחת ברית סיני, אלוהים סיפק כפרה בחסד באמצעות דם הקורבנות, כך שלאנשים לא מושלמים תהא גישה מוגבלת אל נוכחותו הקדושה. כיום, גישה בלתי מוגבלת לנוכחות הקדושה של אלוהים ניתנת באמצעות מותו המכפר של בנו! כל ניסיון להיכנס לנוכחות אלוהים על ידי עקיפת מתנת החסד של בנו, דומה למעשיו של עוזה, שלמרות כוונותיו הטובות ביותר, עדיין מת ברגע שנגע בארון.

"כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֹרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ" (רומים ג 26-23).