"מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא… מִי־הִגִּיד מֵרֹאשׁ וְנֵדָעָה וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק אַף אֵין־מַגִּיד אַף אֵין מַשְׁמִיעַ אַף אֵין־שֹׁמֵעַ אִמְרֵיכֶם" (ישעיה מא 4, 26).

בישראל יש אנשים רבים המעריכים את התנ"ך ומכבדים אותו מאוד. עבורם, המקרא משול לתיבת אוצר לאומית מלאה בשרידים יקרי ערך מהעבר הקדום. עם–זאת, מרביתם אינם מתייחסים אל התנ"ך כאל ספר על–טבעי.

אך השקפת עולם חילונית זו פירושה התכחשות לעדותו של התנ"ך עצמו. המקרא הוא מקבץ ספרותי הקשור בעבותות של ברזל לנביאי ישראל. זהו ספר שנכתב לא רק על ידי מחברים שהתנבאו (ראו דברים לד 10; ישעיה א 1; דניאל ט 6), אלא נשמר בקפידה והועבר מדור לדור דור על–ידי אותם נביאים (ראו דניאל ט 10). נוסף על היותו מחויב מבחינה תיאולוגית לאלוהי ישראל האחד והאמיתי (דברים יג 1–3), נבואה שהתגשמה הייתה מבחן מכריע להבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר (דברים יח 22; יחזקאל לח 17).

בישעיהו פרק מא, נבואה שהתגשמה ("קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ"; פס' 4) מוצגת בפני הגולים כסיבה מספקת עבורם להיות מחויבים לאל האחד שברא את היקום: "אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא" (שם). אלוהים לא רק נתן לנו את התנ"ך כדי שנלמד את העבר. אלוהים העניק לנו את ספר הספרים כדי שלא נופתע מנסיבות החיים הנוכחיות ונשכיל לדעת את העתיד לפני שהוא קורם עור וגידים.

התנ"ך מזמין אותו – או יותר נכון, מחייב אותנו – להתייחס אליו כאל ספר על–טבעי המוכיח כי רק אלוהי אמת, המסוגל לצפות את אשר יקרה בעתיד מבעוד מועד, יכול להיות מחברו של אותו ספר!

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיה מ 8).