האם יהודים זקוקים למתווך אל אלוהים?

הכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה "מתווך". אם הכוונה היא שאף יהודי אינו יכול להתפלל לאלוהים בלי מישהו שיתווך למענו, אני מסכים. בעניין זה איננו זקוקים לתיווך. אבל אם הכוונה היא שכל יהודי (או העם כולו) יכול לבוא לנוכחות אלוהים בכל עת, בלי שמישהו מטעמו שלאלוהים יתווך ביניהם, אנו לא נסכים.

כשאלוהים נתן לנו את התורה, הוא אמר לנו בצורה מפורשת שרק צאצאיו של אהרון (כלומר, הכוהנים) רשאים להיכנס אחת לשנה לקודש הקודשים ולערוך שם את טקס הכפרה. באותם ימים היינו תלויים בהם כליל, וכן בלוויים שסייעו להם בעבודתם. אם כך, באופן כללי, כל יהודי יכול לזעוק לאלוהים בכל עת ולהתחנן לחסדו. אבל בלי הכפרה שהקריב הכוהן הגדול ובלי מפגיע (מתווך), אף יהודי לא יכול לבוא ישירות אל נוכחות אלוהים.

אין טעם להרחיב יתר על המידה בטיעון זה, משום שהכל תלוי בהגדרה שנותנים למילה "מתווך". ובכל זאת אני מודע לתפישה שרווחת בקרב הנוצרים קתולים בנוגע לתפקידו של ישוע בתור מתווך בין אלוהים לאדם. הם רואים בו מעין מזכירה, שהשולחן שלה ממוקם מחוץ לחדרו של הבוס, ושצריך לעבור דרכה כדי להיכנס אליו.

אבל האמת היא שהתמונה שעולה מהברית החדשה אינה כזו. דלתו של הבוס מתוארת שם כנעולה וסגורה. ישוע פותח אותה ומאפשר לנו להיכנס. הוא מתווה את הדרך עבורנו. ואם נרחיק מעט לכת עם הדימוי הזה, הרי שישוע עצמו הוא הדלת. כך עלינו להבין את הפסוקים שבהם ישוע הכריז מפורשות, "אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוח' יד׳, ו׳). "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס אֶל מִכְלָא הַצֹּאן דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, אֶלָּא מְטַפֵּס בְּדֶרֶך אַחֶרֶת, גַּנָּב הוּא וְשׁוֹדֵד… אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן" (יוח' י', א׳,ז׳).

מותו של המשיח ותחייתו הם שפתחו את הדלת לשמים עבור כולנו – יהודים וגויים כאחד. בזכותו חטאינו נסלחים, ואנחנו יכולים לבוא אל כס החסד של אלוהים מתוך ביטחון ועוז. יש לנו גישה ישירה לאלוהים עצמו. במובן הזה ישוע הוא המתווך בין אלוהים לאדם, שכן הוא "נָתַן אֶת עַצְמוֹ כֹּפֶר בְּעַד הַכֹּל" (ראה טימ"א ב', ה׳-ו׳). זאת הסיבה שבאיגרת לעברים נאמר:

"לָכֵן, אַחַי, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדַם יֵשׁוּעַ, בְּדֶרֶך חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר הוּא חָנַךְ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בְּשָׂרוֹ, וּבִהְיוֹת לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַל בֵּית אֱלֹהִים, נִתְקָרְבָה נָא בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבִמְלוֹא וַדָּאוּת הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁלִּבּוֹתֵינוּ מְטֹהָרִים מֵהַרְשָׁעַת מַצְפּוּן וְהַגּוּף רָחוּץ בְּמַיִם טְהוֹרִים" (עבר' י', יט׳-כב׳).

לפני אלפיים שנה היו אלה היהודים שיכלו להבין יותר מכל עם אחר שחי אז את הצורך שלהם במתווך – במישהו שיפגיע בעדם בפני אלוהים, מישהו שיעזור להם להתמודד עם חטאיהם, מישהו שישיג עבורם חן וחסד אצל אלוהים ויגרום לו לברך אותם. יהודים יראי שמים הכירו היטב את המגבלות הרוחניות שלהם: רק הכוהנים והלוויים יכלו לעבוד במקדש, ורק הכוהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים – למקום שבו אלוהים התגלה (ראה ויק' טז׳, ב׳) – וגם זה פעם בשנה. וגם אז הכוהן הגדול היה יכול להיכנס רק לאחר שהעלה קורבן דם.

כשעוזיהו, המלך ירא השמים, נכנס למקדש והקטיר קטורת, הוא הוכה בצרעת. הוא פלש למקום הקדוש ועשה משהו שרק לכוהנים הותר לעשותו:

וכחזקתו (לאחר שעוזיהו התחזק), גבה ליבו עד להשחית, וימעל בה' אלוהיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת. ויבא אחריו עזריהו הכוהן ועימו כוהנים להק, שמונים בני חיל. ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו: "לא לך, עוזיהו, להקטיר לה', כי לכוהנים בני אהרון המקודשים להקטיר. צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך לכבוד מה' אלוהים!"

דהי"ב כו׳, טז׳-יח׳

אפילו המלכים לא הורשו להיכנס למקדש. שים לב שהתנ"ך מבהיר שגאוותו של עוזיהו היא שהביאה לנפילתו. הוא חשב שהוא רשאי להיכנס למקדש ולבצע את מלאכתם של הכוהנים, אבל אלוהים לא חשב כך. אפילו עוזיהו נזקק למתווך. המצנפת שהכוהן הגדול חבש לראשו היא שאיפשרה לו לשאת "את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קודשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' " (שמות כח׳, לח׳). אם כך, אפילו המתנות (המנחות) והקורבנות שבני ישראל הביאו לאלוהים לא היו רצויים בעיניו, אלא אם כן הם עברו דרך הכוהן הגדול. היום ישוע הוא הכוהן הגדול שלנו, והוא הופך את המתנות והקורבנות שלנו לרצויים בעיני אלוהים.

עליך לזכור גם שאלוהים נתן לעמו נביאים כדי שיבהירו לעם את רצונו. כשהוא דיבר ישירות לעם (על הר סיני), הם התמלאו פחד והתחננו שיפסיק. "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: "דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת" (שמות כ', יד׳-טו׳). זו היתה הסיבה העיקרית שבגללה אלוהים הקים נביאים עבור עמו:

"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן׃ כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ׃ נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". (דבר' יח׳, טו׳-יח׳)

העם היהודי נזקק לנביאים כדי שיבהירו לו את רצון אלוהים, ולכוהנים כדי שיכפרו בעדו. לעיתים קרובות נקראו הנביאים והכוהנים להפגיע בעד העם, כלומר לתווך בינו לבין אלוהים. בלי ההפגעה הזאת היה בא משפט אלוהים על ראשם.¹ מתווך היה צורך חיוני.

מעניין שרוב היהודים הדתיים עדיין נשענים על מתווכים, אבל היום כבר לא קוראים להם כוהנים או נביאים, אלא רבנים. הרבי – ובמיוחד החכם הבולט בכל דור – הוא שאומר לעדה מה אלוהים דורש, ומפרש את התורה עבורה. במובנים רבים הוא נתפס כנציגו של אלוהים, והוא מדבר עם כל הסמכות שלימודיו הממושכים מקנים לו.

אילו הייתי מטיל ספק בתוקף שיהודי שומר מסורת מייחס לפרשנות של הרבי שלו או להלכה מסוימת שהוא פסק, הוא היה אומר לי, "מי אני שאחלוק על מה שהרבי שלי אומר?" יתרה מכך, כל רב בדרך כלל נשען על הפסיקות והפירושים של הרב שלו – והשרשרת הזאת נמתחת עד לפירושים ולהלכות שנפסקו בימי הביניים, ואפילו לפני כן, עד אלה של חכמי התלמוד. המסורת היהודית מלמדת שהרבנים הם שקיבלו את ההשראה שפעם היתה מנת חלקם של הנביאים.²

הרבי משמש כמתווך בדרך נוספת, והכוונה היא לתפילה. הרבה יהודים דתיים – בעיקר החסידים – מאמינים שלתפילתו של הרבי יש משקל מיוחד בעיני אלוהים. יהודים לא דתיים שחיים בגולה שולחים לפעמים בקשות תפילה ליהודים דתיים שמתגוררים בירושלים, ומבקשים מהם לטמון פתק עם הבקשה שלהם בכותל המערבי ולהתפלל למענם.

לסיכום, היהודים, בתור בני אנוש, זקוקים למישהו שיעזור להם ליישר הדורים עם אלוהים ולשמור על מערכת יחסים תקינה איתו. בתקופת התנ"ך, אלוהים מינה לצורך זה את הכוהן הגדול, וכאמור רק הוא היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים במשכן ובמקדש שהוקמו עלי אדמות. כל בן לעם ישראל היה רשאי להביא קורבנות לאלוהים, אבל תפקידו של הכוהן הגדול היה חיוני, והוא זה שאיפשר לקורבנם של בני עמו להתקבל אצל אלוהים.

באמצעות המשיח, הכוהן הגדול שלנו, אנחנו זוכים למערכת יחסים לגמרי שונה עם אלוהים, שכן ישוע פתח למעננו את הדלת לקודש הקודשים שבשמים – אל כס הכבוד – ובאמצעות דמו איפשר לנו לגשת ישירות לנוכחותו הקדושה של אלוהים. זה המתווך שאנחנו זקוקים לו. בלעדיו, הדלת נעולה בפנינו. בזכותו היא פתוחה לרווחה.

האם אתה יודע לבטח שיש לך חיי נצח וכי תגיע לגן עדן לאחר מותך? אלוהים רוצה שתהיה בטוח! בכתובים נאמר לנו: "זאת כתבתי אליכם למען תדעון שיש לכם חיי עולם ולמען תאמינו בשם בן האלוהים" ( הראשונה ליוחנן 5:13). דמה לעצמך שאתה עומד כעת לפני אלוהים והוא שואל אותך, " מדוע אני צריך לתת לך להיכנס לגן העדן?" מה תהיה תשובתך? אולי לא תדע כיצד לענות. אתה צריך לדעת שאלוהים אוהב אותך והוא סיפק לך דרך לדעת בביטחון היכן תבלה את חיי הנצח. הכתובים מתארים עובדה זו: "כי ככה אהב האלוהים את העולם עד אשר נתן את בנו את יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, כי אם יחיה חיי עולמים" (בשורת יוחנן 3:16).

ראשית, עלינו להבין את הבעיה שמרחיקה אותנו מגן העדן. וזוהי הבעיה – האופי החוטא שלנו מרחיק אותנו מיחסים עם אלוהים. אנו חוטאים מטבענו ומתוך ברירה. "כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה" (אל הרומיים 3:23). אנחנו לא יכולים להושיע את עצמנו "כי בחסד נושעתם על ידי האמונה; ולא מידכם הייתה זאת, כי מתת אלוהים היא; לא מתוך המעשים שלא יתהלל איש" (אל האפסיים 9-8: 2). מגיע לנו מוות וגהנום, "כי שכר החטא הוא המוות …" (אל הרומיים 6:23).

אלוהים הוא קדוש וצודק הוא חייב להעניש אותנו עבור חטאינו, אולם הוא אוהב אותנו וסולח לנו על חטאינו. ישוע אמר: "אנוכי הנני הדרך האמת והחיים; לא יבוא איש אל האב כי אם על ידי" (בשורת יוחנן 14:6). ישוע מת על הצלב "כי גם המשיח עונה פעם אחת על חטאותינו, הצדיק בעד הרשעים לקרב אותנו אל האלוהים" (הראשונה לפטרוס 3:18). ישוע קם מן המתים "אשר נמסר בעבור פשעינו ונעור לבעבור צדקנו" (אל הרומיים 4:25).

נחזור לשאלה המקורית – "איך אוכל לדעת לבטח שאגיע לגן עדן לאחר מותי?" וזוהי התשובה – האמן באדון ישוע ותינצל (מעשי השליחים 16:31). "והמקבלים אותו, נתן עוז למו להיות בנים לאלוהים, המאמינים בשמו" (בשורת יוחנן 1:12). אתה יכול לקבל חיי עולם במתנה. "…ומתנת חסד אלוהים היא חיי העולם במשיח ישוע אדוננו" (אל הרומיים 6:23). אתה יכול לחיות חיים מלאי משמעות כעת. ישוע אמר: "…ואני באתי לבעבור הביא להם חיים ומלוא סיפקם" (בשורת יוחנן 10:10). אתה יכול לבלות את הנצח עם ישוע בגן העדן, כי הוא הבטיח: "והיה כי הלכתי והכינותי לכם מקום שוב אשוב ולקחתי אתכם אלי, למען באשר אהיה שם תהיו גם אתם" (בשורת יוחנן 14:3).

אם ברצונך לקבל את ישוע המשיח כמושיעך האישי ולקבל סליחת חטאים מאלוהים, הנה תפילה שתוכל להתפלל. זכור, רק לדקלם תפילה זו או כל תפילה אחרת לא יושיע אותך. רק האמונה כי ישוע הוא זה שיכול להושיע אותך מחטאיך תפעל. תפילה זו בפשטותה הינה הדרך להביע את אמונתך באלוהים ולהודות לו כי סיפק לך דרך לסליחה ולישועה. "אלוהים, אני יודע שחטאתי לפניך וכי מגיע לי עונש. אבל ישוע המשיח לקח את העונש שמגיע לי כך שעל ידי אמונתי בו יסלחו חטאי. אני פונה מכל חטאי ושם את מבטחי בישועתך. תודה לך עבור חסדך הנפלא וסליחתך – מתנת חיי הנצח! אמן!

_{[1] ראה מחקרו רב ההשראה של Yochanan Muffs, "Who Will Stand in the Breach?: A Study of Prophetic Intercession", Love and Joy: Law, Language and Religion in Ancient Israel (New York: Jewish Theological Seminary, 1992), 9-48. שים לב גם להשלכות של פסוקים כמו תהל' צ"ט 6; ירמ' ט"ו 1.
[2] ראה למשל בבלי, בבא בתרא יב א.}