האם דברי ישוע 'לאהוב את אויבך' לא מוגזמים?!
ואולי התרגלנו להשקפות אנושיות בסיסיות ונחותות יותר, בעוד שההתנהגות המוסרית שישוע דורש מתלמידיו משקפת השקפות רוחניות נעלות יותר? אולי לא כל מה שהוא "טבעי" הוא טוב, ולא כל מה ש"איננו טבעי" הוא רע? ואולי המשיח קורא לנו לנהל חיים טובים ונעלים יותר? אולי בעזרת חסדו הוא מאפשר לנו להמית את הנטיות החומריות והבשריות שלנו, ולשקף את צלמו האלוהי שבו נבראנו? אני מציע לראות בזה צעד אחד קדימה עבור המין האנושי, פרי של מה שהמשיח עשה למעננו.
היהדות המסורתית מלמדת שלאדם יש שתי נטיות (או יצרים): יצר הרע ויצר הטוב. אדם ירא שמים צריך להכניע את יצר הרע ולטפח את יצר הטוב. השאלה היא, איזה משני היצרים הוא "טבעי". האם טבעי שהאדם יתפרץ בזעם, או שדווקא טבעי שהוא יתאזר בסבלנות? האם טבעי שבחור צעיר ישקע בפנטזיות מופקרות, או שטבעי יותר שהוא ישמור על טוהר וישלוט בעצמו? מהי התנהגות טבעית? ואם הטבע שלנו הוא מושחת, האם עלינו לחוש סיפוק מכך שאנחנו עושים את מה שבא לנו בטבעיות, או שאנחנו אמורים לזעוק לעזרתו של אלוהים, כדי שנוכל לעשות את מה שאיננו טבעי?
“אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם” ישוע מול הרמב”ם.
הברית החדשה מדברת על ה'אדם הפנימי' כנגד 'האדם החיצוני', על הבשר כנגד הרוח, ומכירה בנטייה האנושית לעשות את הרע ולהיכנע לתאוות הבשר. אבל היא מבטיחה למאמינים שינוי על טבעי בכוחה של האמונה בישוע המשיח. לאור הבטחה זו ישוע קורא לתלמידיו לסרב לתאוות החוטאות של הבשר, ולטפח את דרכי הקדושה של הרוח. לכך התכוון ישוע כשאמר שאנחנו צריכים "להתכחש לעצמנו". לכן, כשהאני שלנו רוצה לנטור טינה, לנקום, לספק תאווה מסוימת, להתנפח מגאווה, לחרחר מריבה, להתפרץ בזעם או להשתלח, ישוע קורא לנו להתכחש ל"אני" הזה – גם אם זה לא נראה לנו טבעי בהתחלה. כמה טוב לדעת שבהדרגה, ההתכחשות לתאוות החוטאות שלנו וההליכה בדרך הרוחנית הנעלה יותר הופכת לטבעית.
אבל התנ"ך מלמד שעלינו לנקום באויבינו, אם כך, מדוע ישוע אומר שעלינו לסלוח להם? זה לא טבעי, וגם לא נכון לנהוג כך?
אענה על השאלה הזאת עם כמה שאלות משלי. האם לא טוב יותר לסלוח לאויבים מאשר לטפח שנאה כלפיהם? האם לא מוטב להתגבר על הרע באמצעות הטוב, מאשר להילחם ברע באמצעים רעים?
הבה נבדוק מה נאמר בתנ"ך, ובמיוחד בעניין הנקמה באויבים. נכון שאלוהים לפעמים ציווה על עם ישראל להעניש את אויביו. לדוגמה, הוא הורה להם לא לשכוח לעולם את מה שעשו להם עמלק בצאתם ממצרים, וציווה, "והיה, בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. לא תשכח!" (דבר' כה׳, יט׳. עיין גם בבמד' לא׳). אבל האם מישהו יקרא את הפסוק הזה ויחשוב שעליו ליישם היום, באופן מילולי, את מה שנאמר בו? האם יקום מישהו ויאמר, "היות שאלוהים ציווה על בני ישראל להרוג את כל הכנענים – נשים, גברים, ילדים, צאן ובקר – הוא כנראה מצווה עלי להרוג את כל הכופרים בחברה שאני חי בה"? ממש לא!
להיפך, לאורך כל הכתובים אלוהים ציווה על ילדיו לנהוג בנדיבות עם אויביהם, לא לנטור להם טינה ולהשאיר את הנקמה בידיו. בתורה נאמר:
"כי תפגע (תפגוש) שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו. עזוב תעזוב עימו." (שמות כג׳, ד׳-ה׳)
"לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא. לא תקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." (ויק' יט׳, יז׳-יח׳)
"לי נקם ושילם [אמר ה']. לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם וחיש עתודות למו." (דבר' לב׳, לה׳)
בספר משלי נאמרים דברים דומים. נאמר שם מפורשות שאין מקום לתחושות נקם ושנאה כלפי האויב, "אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ואם צמא, השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו. וה' ישלם לך" (משלי כה׳, כא׳-כב׳). וגם אם אלוהים שופט את אויבינו, מחבר ספר משלי מזהיר אותנו שלא לשמוח על כך, "בנפול אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגל ליבך. פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד׳, יז׳-יח׳). בתנ"ך, האנשים שלא הייתה בהם יראת שמים היו אלה ששנאו ונקמו, ואילו יראי אלוהים שילמו על הרע בטוב, כפי שאמר מחבר מזמור תהילים פרק לה׳.
מעניין שבברית החדשה, כאשר שאול השליח רצה להדגיש נקודה מוסרית מסוימת, בתור יהודי שהתמצא בתנ"ך, הוא נשען על כמה מהפסוקים שציטטתי למעלה:
אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה. בקשו את הטוב בעיני כל בני אדם. עד כמה שהדבר בידכם, חיו בשלום עם כל אדם. יקירי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם, כי כתוב "לי נקם ושילם אמר ה' ". אבל "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא – השקהו מים; כי גחלים אתה חותה על ראשו". אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב. (רומים יב׳, יז׳-כא׳. שאול מצטט כאן מתוך דברים לב׳, לה׳; משלי כה׳, כא׳-כב׳)
האם אתה מתנגד למילים האלה? האם הן אינן קוראות לנו לעלות על מסלול נעלה יותר – או יותר נכון, על המסלול הנעלה מכולם? חשוב לרגע על ישוע, כשהיה ממוסמר לצלב. האם היית מעריך אותו יותר אילו הוא קילל את צולביו במילים המכוערות ביותר, מאחל להם עינויי נצח ומקלל את צאצאיהם, או שהיית מוצא שקל לך יותר להעריך אותו אילו אמר, "אבא, סלח להם, כי אינם יודעים את אשר הם עושים" (לוקס כג׳, לד׳)? אין ספק שיהיה זה "טבעי" לאדם שנצלב להתפרץ בזעם על אלה שמסמרו אותו לצלב, ולקלל את אלה שהאשימו אותו על לא עוול בכפו. אבל כמה על טבעי זה – וכמה נאה – לסלוח דווקא לאותם אנשים. כך עשה ישוע, וזה בדיוק מה שהוא מצווה עלינו לעשות, "אבל אליכם, השומעים, אומר אני: אהבו את אויביכם, היטיבו עם שונאיכם. ברכו את מקלליכם והתפללו בעד הפוגעים בכם" (לוקס ו', כז׳-כח׳).
"עוד כשהיינו חוטאים המשיח מת בעדנו" (רומים ה', ו׳), ואהבתו זו – שאין מאחוריה כל תנאי – היא זו שעלינו ללמוד ממנה ולחקות אותה; "נהגו בסבלנות איש עם רעהו, וסלחו זה לזה כאשר למישהו טענה על רעהו. כשם שהאדון סלח לכם, כן סלחו גם אתם" (קולוסים ג', יג׳ \ מתי יח׳, כא׳-לה׳).
הברית החדשה קוראת למאמינים בישוע להקפיד על מוסר גבוה ביותר במצבים של מחלוקות ועימותים, והיא מתבססת על דוגמאות מן התנ"ך ועל העקרונות שעולים מהן. אומנם האידיאלים הנעלים של ישוע מציבים בפנינו אתגר עצום, אבל בעזרתו נוכל גם לעמוד בו. אלה שמאמינים לדברים שאמר ישוע, גילו שדרכו היא הטובה ביותר, שהיא משחררת מתפישות שגויות והרסניות, ומטפחת תפישות קדושות וטהורות שתואמות את מלכות אלוהים, ושיתגשמו שם במלואן.
כמובן שאילו היינו אלוהים, היינו יכולים להבחין בשלמות בין טוב לרע, לעולם לא לאבד שליטה על עצמנו ולעולם לא להיתפס לגישה קלוקלת. הזעם שלנו היה צודק ומושלם, חוש הצדק שלנו היה ללא מתום, ומעשינו כלפי אויבינו היו לגמרי צודקים. אבל אנחנו לא אלוהים. ולכן הגישות והמעשים שלנו מוכתמים פה ושם. לכן מוטב שנשאיר את הנקם האישי לאלוהים, ובמקום זאת נתמקד במעשי חסד, רחמים, נדיבות וטוב. כמה זה מרגש כשכל התכונות האלה הופכות לנו לטבע שני. כמה מרגש לעלות על הדרך הנעלה יותר, גם אם זה אומר שלשם כך עלינו לצעוד בדרך שנראית לאחרים כנחותה (ראה למשל קור"א ו', א׳-ז׳). כל עוד אלוהים לצידנו, זה כל מה שאנחנו זקוקים לו.
כל הזכויות שמורות מעוז ישראל (תל-אביב) צור בע"מ"