רבנים טוענים כי יש סתירה בין התיאורים של מותו של איש קריות. האם מדובר בסתירה או בחוסר הבנה מצד הרבנים?
מותו של יהודה איש קריות מתואר בשני מקומות בברית החדשה:
"יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: "חָטָאתִי, כִּי דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לקְבוּרַת הַזָּרִים. עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אָז נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה." (מתי כ"ז 3-10:3)
"וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה א בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה – הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם". (מעשי השליחים א': 18-19)
האם קיימת סתירה בין שני התיאורים?
על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.
אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.
מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו.מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? כאן יש דוגמה נוספת להיגיון הרבני. במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור.
במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.
בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.
