קריטריונים לאותנטיות הבשורות בברית החדשה

איך קובעים את האמינות של המאורעות והאמרות המיוחסות לישוע בבשורות? במחקר הברית החדשה, התפתחו מספר קריטריונים אוביקטיביים, אשר לא תלויים באמינות הכללית של הברית החדשה, על פיהם, אנו יכולים לבחון בצורה אוביקטייקטיבית ופרטנית, את האותנטיות¹ של מאורעות ואמרות (המיוחסות לישוע) ספציפיות בבשורות הברית החדשה. הקריטריונים מתחלקים לשני סוגים: חיוביים ושליליים. ככל שהחומר בברית החדשה עונה על הקריטריונים החיוביים כך הוא יותר אותנטי ואמין, מנגד, ככל שהחומר בברית החדשה לא עונה על הקריטריונים השליליים, כך הוא יותר אותנטי ואמין.

אז מהם הקריטריונים?

 

קריטריונים חיוביים לאותנטיות

 

נציג כעת את הקריטריונים המרכזיים המשומשים כדי לבסס את האותנטיות של המאורעות והאמרות של ישוע בבשורות הברית החדשה.

 

 

1. קריטריון העדויות המרובות 

 

 הקריטריון הזה חוקר את הלימוד והמעשים של ישוע כדי לראות אם הם מתועדים במספר מקורות אשר על בסיסם נכתבו הבשורות. כלומר, דרך הקריטריון הזה, אם אמרה או מעשה של ישוע מתועדים במספר מקורות בלתי תלויים, זה מגביר את הסיכוי שמדובר באמרה שאכן מיוחסת לישוע ההיסטורי, או שהמעשה שמיוחס לישוע, אכן התרחש. לדוגמה, הלימוד של ישוע על כך שמלכות אלוהים הגיעה בשירותו. בהתבסס על העובדה שבשורות מתי, מרקוס ולוקס דומים ובהנחה שזה בגלל שמתי ולוקס השתמשו במרקוס ובמקור אחר (שנקרא "Q"), יחד עם המקורות המיוחדים שלהם עליהם שאר המחברים לא התבססו (המקור הייחודי למתי עליו רק מתי התבסס נקרא "M", ואילו המקור בו רק לוקס השתמש נקרא "L"), המקורות השונים הללו (מרקוס, "Q", "M" ו-"L") מהווים כעדויות עצמאיות לכך שישוע אכן לימוד שמלכות האלוהים התגלתה דרכו. יחד עם המקורות הללו שנמצאים בבשורות, יוחנן מספק עדות נוספת; ולעתים כאשר מחברי האיגרות (שאול, יעקב ואחרים) מצטטים את הבשורות, הציטוטים מהווים כעדות נוספת. כאשר עושים זאת, אנו מוצאים שמספר מקורות עצמאיים מצביעים על כך שישוע לימד שמלכות האלוהים הגיעה בשירותו: מרקוס (ב 21-22); "Q" (לוקס יא 20); "M" (מתי ה 17); "L" (לוקס יז 20-21); יוחנן (ד 23); שאול (הראשונה לקורינתים י 11; קולוסים א 13; הראשונה לתסלוניקים ב 12). למרות שלא מדובר בהוכחה מוחצת, ראיות מהסוג הזה שמות את נטל ההוכחה על אלו שמכחישים שישוע טען שבו הגיעה מלכות האלוהים עלי אדמות.

לימוד נוספת שמתועד בצורה מרובה הוא הלימוד של ישוע לגבי אלוהים כאב. אנו מוצאים זאת במרקוס (יא 25); "Q" (מתי ז 11); "M" (מתי ו 18); "L" (לוקס יב 32); יוחנן (ה 36-47); שאול (רומים ח 15-16; גלטים ד 6). 

אנו מוצאים גם עדויות מרובות לכך שישוע קרא לעצמו "בן האדם"²: מרקוס (ח 38); "Q" (מתי כד 27);   "M" (מתי י 23); "L" (לוקס יז 22); יוחנן (יב 23); ולכך שהוא ניבא את חורבן בית המקדש: מרקוס (יג 2; יד 57-58; טו 29); "Q" (לוקס יג 34-35); "L" (לוקס יט 41-44); יוחנן (ב 18-22).

 

2. קריטריון המבוכה

 

על פי הקריטריון הזה, אם מאורע מסוים או אמרה מסוימת, הם מביכים, סביר להניח שהם אותנטיים (אף אחד לא ממציא פרטים שמביכים או נוגדים את ההטייה שלו מחד, ותומכים במתנגדים שלו מאידך). בבשורות קיימים פרטים שהיו מביכים את הקהילה המשיחית הקדומה, ולכן, לא סביר שהם הומצאו על ידה. 

דוגמה לכך היא הטבילה של ישוע על ידי יוחנן המטביל. המבוכה שנוצרה בעקבות זה שישוע נטבל על ידי יוחנן המטביל טְבִילָה שֶׁל תְּשׁוּבָה לְשֵׁם סְלִיחַת חֲטָאִים (מרקוס א 4) יצרה בעיות תיאולוגיות עבור הקהילה המשיחית הקדומה. 

המשפט של ישוע במרקוס יג 32: אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא אוֹ הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא הַמַּלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב, באותה מידה יצר בעיות תיאולוגיות עבור הקהילה הקדומה, ובכך מצביע על כך שהמשפט אכן מיוחס לישוע ההיסטורי. אף אחד לא היה ממציא משפט כזה ומייחס אותו לישוע, כדי לא לאתגר את האמונה הקדומה של הקהילה בנוגע לאלוהותו של ישוע. 

דוגמאות נוספות למשפטים מביכים שככל הנראה לא הומצאו הם: במרקוס י 18: אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "מַדּוּעַ אַתָּה קוֹרֵא לִי 'טוֹב'? אֵין טוֹב כִּי אִם אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים; התכחשותו של פטרוס (מתי כו 69-75), שהיה מנהיג ראשי של התנועה המשיחית במאה הראשונה; צליבתו של ישוע על ידי הרומאים; וכו'.

 

 

3. קריטריון השונות

          

על פי הקריטריון הזה, אם לאמרה מסוימת אין רקע יהודי והיא גם לא תואמת את דפוס המחשבה המשיחי\נוצרי, אז סביר להניח שאמרה זו אכן מיוחסת לישוע ההיסטורי.

הדוגמאות ליעילות שבקריטריון הזה בבשורות הן: דחייתו של ישוע את הצום (מרקוס ב 18-20), שסותר את היהדות בתקופתו (מתי ט 14; לוקס יח 11-12) וגם את הקהילה המשיחית המוקדמת (מתי ו 16-18; מעשי השליחים יד 23); השימוש של ישוע בביטוי "אבא" בתפילותיו, דבר שהוא נדיר בהשוואה ליהדות של המאה הראשונה, למרות שביטוי זה כן מופיע בקהילה המוקדמת (רומים ח 15-16; גלטים ד 6); אֵין דָּבָר הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם (מרקוס ז 15), משפט שסותר את המנהג של היהדות באותה תקופה בנוגע לכשרות וגם את צורת החשיבה של הקהילה המוקדמת (מעשי השליחים י-יא), ולכן, סביר להניח שהוא לא הומצא על ידה. העובדה שמשלים מופיעים אך ורק בבשורות ולא בשום מקום אחר בברית החדשה, מצביעה על כך שהם אכן אותנטיים.

הערך הגדול ביותר שמגיע מהקריטריון הזה רלוונטי לתואר "בן האדם", שמשומש על ידי ישוע בבשורות. הרקע לתואר הזה הוא מדניאל ז 13 בלבד. תואר זה לא שומש ביהדות בתקופתו של ישוע וגם בקושי מופיע בכתבים של הברית החדשה מלבד הבשורות. הוא מופיע 69 פעמים בבשורות הסינופטיות ו-13 פעמים בבשורת יוחנן, והוא משומש רק 4 פעמים בשאר הברית החדשה (מעשי השליחים ז 56; אל העברים ב 6; התגלות א 13; יד 14), ורק במעשי השליחים ז 56 התואר מתייחס לישוע. לכן, זה לא סביר שהשימוש בביטוי הזה כהתייחסות לישוע, הוא תוצאה של יהדות המאה הראשונה או הקהילה המוקדמת. 

 

 

4. קריטריון הלשון הארמית 

 

 

     כלי נוסף לזיהוי אותנטיות בבשורות מערב את קיומה של השפה הארמית. מאחר וזה ודאי ששפת האם של ישוע הייתה ארמית, ובאופן ספציפי יותר הניב הגלילי של הארמית³, נוכחותם של ביטויים בשפה הארמית בבשורות מצביעה על כך שאלו הם ביטויים עתיקים שככל הנראה מיוחסים לישוע עצמו. המילים והביטויים הבאים מבשורת מרקוס מיוחסים לישוע ההיסטורי כמעט באופן ודאי: ג 17 (בְּנֵי רֶגֶשׁ); ה 41 (טַלְיְתָא, קוּמִי), ז 34 (הִפָּתַח!), ח 12; ט 1 (אָמֵן); יד 36 (אַבָּא); טו 34 (אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?). דרך נוספת בה כלי זה משומש הוא במציאת משחקי מילים הייחודיים לשפה הארמית בלבד (ולא לשפה היוונית). דוגמה למשחק מילים בארמית נמצא במתי כג 24: מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָעוֹצְרִים אֶת הַיַּתּוּשׁ (גלמא) בְּמִסְנֶנֶת וּבוֹלְעִים אֶת הַגָּמָל (גלמא). בארמית, המילה "יתוש" היא גמלא, וכן גם המילה גמל. כלומר, נוצר כאן משחק מילים: "מורי דרך עורים העוצרים את הגלמא במסננת ובולעים את הגלמא". הסיכוי שהפתגם הזה נוצר בסביבה יוונית, שאם מתורגם לארמית יוצר באופן אקראי משחק מילים, הוא נמוך. סביר יותר להניח שמתי כג 24 הוא פתגם שנוצר בסביבה דוברת ארמית. 

אמנם עצם קיומם של ביטויים ארמיים, לא מוכיח את האותנטיות שלהם, הקיום שלהם אכן מצביע לכיוון הזה ומעלה את ההסתברות לכך.

 

5. קריטריון המסורת המנוגדת לאינטרס של העורך

 

על פי הקריטריון הזה, מידע שנכתב על ידי מחבר, אשר נוגד את האינטרסים שלו, הוא ככל הנראה מידע אותנטי ואמין, והוא גם מידע שהיה ידוע לציבור, אחרת המחבר היה משמיט אותו. מספר דוגמאות לכך הן: דבריו של ישוע במתי יא 13: הֵן כָּל הַנְּבִיאִים וְהַתּוֹרָה עַד יוֹחָנָן נִבְּאוּ, במבט ראשון נוגדים לכאורה את מה שמתי כתב במקומות אחרים לגבי התורה (מתי ה 17-20; ז 12; כג 1-3). ההתייחסות לחיילים ולמפקדם (יוחנן יח 12) במעצרו של ישוע לכאורה נוגדת את הנטייה של יוחנן להמעיט במעורבות של הרומאים במעצר ובמשפט של ישוע; והתיאורים של התלמידים בבשורת מרקוס, שמצד אחד מצביעים על חוסר אמונתם (מרקוס ד 35-41; ו 35-37, 52; ח 4, 14-21 וכו'). ומצד שני מצביעים על הקריאה הייחודית שלהם והמעמד ההנהגתי שלהם בקהילה א 16-20; ב 14; ו 7-13, 30; טז 7), מראים ששניהם היסטוריים.

 

6. קריטריון השכיחות

 

קריטריון זה דומה לקריטריון העדויות המרובות, אך במקום לנסות לאמת את רוחב הלימוד או הסוגה הספרותית במקורות השונים, קריטריון זה מחשיב את כמות הפעמים שהאמרה או הלימוד מופיעים בספרי הבשורות. הקריטריון מניח שאם לימוד מסוים של ישוע מופיע פעמים תכופות בבשורות, אז סביר להניח שהלימוד אכן מיוחס לישוע ההיסטורי. כמו שמקורות מרובים המעידים על אותו הלימוד מגבירים את הסבירות שהלימוד הזה אכן אותנטי ומיוחס לישוע ההיסטורי, כך גם כמות גדולה של אזכורים של אותו הלימוד או אותה המסורת, מגבירה את הסבירות שהם מיוחסים לישוע ההיסטורי. זה נכון במיוחד כאשר אותה האמרה או אותו הלימוד מופיעים במקורות שונים. העובדה שישוע מתייחס 76 פעמים למלכות האלוהים בבשורות (103 אם מחשיבים את ההקבלות) מצביעה על כך שישוע ההיסטורי אכן הדגיש את הלימוד הזה בשירותו. באותה המידה, העובדה שהבשורות מכילות כל כך הרבה משלים, מצביעה על כך שישוע אכן לימד בצורה הזו. אמנם זה נכון שכמות היא לא הוכחה, אך היא מעבירה את נטל ההוכחה על הספקנים. 

 

 

7. קריטריון העקביות

 

 הקריטריון הזה מבוסס על ששת הקריטריונים לעיל. הקריטריון הזה קובע שלאחר שהצלחנו לייחס לישוע ההיסטורי כמות גדולה של אמירות ומעשים, אנו יכולים להשתמש בהם בתור תבנית שתשרת אותנו בבחינת האותנטיות של החומרים האחרים בבשורות. למרות שקריטריון זה פחות חזק מששת הקריטריונים האחרים, קריטריון זה מאפשר לחוקרים לשחזר על בסיס מידע קיים (מידע שביססנו דרך שאר הקריטריונים) תמונה שמייצגת בצורה אותנטית את חייו ומשנתו של ישוע. לכן, דרך קריטריון זה, אנו יכולים לבסס את המהימנות של המאורעות הבאים: הלימוד של ישוע אודות ביאתה של מלכות האלוהים, אלוהים כאביו ואביהם של אלו שמאמינים בו, התואר "בן האדם" כתואר האהוב על ישוע, הלימוד שלו אודות חורבן בית המקדש כאירוע עתידי, טבילתו על ידי יוחנן המטביל, הבגידה בו על ידי אחד מתלמידיו, המעורבות של הרומאים במעצרו ובמשפטו, בחירת שנים עשר התלמידים, הלימוד שלו דרך משלים ותקבולות ניגודיות. כל אלו, אמורים להיחשב לאותנטיים, משום שהם מסתדרים עם שאר העובדות שניתן לבסס דרך שאר הקריטריונים. ולכן, נטל ההוכחה מונח על אלו שמתנגדים למהימנות של המאורעות הללו.

 

קריטריונים שליליים לאותנטיות

 

יחד עם הקריטריונים החיוביים, קיימים קריטריונים שליליים אשר היו מצביעים על חוסר האותנטיות של החומר אותו אנו בוחנים וחוקרים.

 

1. קריטריון הסתירה 

 

 על פי הקריטריון הזה, אם אמירה מסוימת סותרת אמירה אחרת אותה הוכחנו כאותנטית, אז זה אומר שהאמירה שסותרת אותה היא לא אותנטית. קריטריון זה מניח גם שישוע היה עקבי ולא סתר את עצמו. לכן, אם היינו מוצאים שתי אמירות של ישוע שהיו נמצאות בקונפליקט אחת עם השנייה, ואחת מהן הוצגה כאותנטית, האמירה השנייה חייבת להיות לא אותנטית. אולם יש לקחת בחשבון את הצורה שישוע התבטא פעמים רבות; ישוע דיבר במשלים, פתגמים ופעמים רבות התבטא בהגזמה. לדוגמה: כאשר ישוע דיבר על שנאת ההורים (לוקס יד 26), משפט שעונה על קריטריון המבוכה, ולכן מיוחס לישוע ההיסטורי, איננו סותר את המשפט של ישוע במרקוס ז 9-10 (שם ישוע מאשים את הפרושים על כך שדרך המסורת שלהם הם לא מכבדים את הוריהם) משום שישוע דיבר בהגזמה.

 

 

2. קריטריון הסתירה הסביבתית

 

           

    אין כל ספק בנוגע לתקפות שבקריטריון הזה. אם משפט מסוים לא היה יכול להיאמר בישראל של המאה הראשונה, המשפט לא יכול להיות אותנטי. דוגמה היפותטית למשפט כזה היא: "איש אינו יכול לנסוע על שני אופנועים". מאחר ואופנועים לא היו קיימים בזמנו של ישוע, משפט כזה לא יכול להיות מיוחס לישוע ההיסטורי. 

לעתים ספקנים מצביעים על הפסוק במרקוס י 12, כמשפט שסותר את הסביבה והתרבות של אותה התקופה: וְאִם הִיא תְּגָרֵשׁ אֶת בַּעֲלָהּ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר נוֹאֶפֶת הִיא. הטענה היא שנשים לא היו יכולות להתגרש מבעליהן, אך היו לכך מצבים יוצאי דופן (בן סירא כג 22-27). בנוסף לכך, קיימת דוגמה מזמנו של ישוע עם הורדוס אינטיפס, שליט הגליל. הביקורת של יוחנן המטביל נגד הורדוס על כך שהתחתן עם הרודיה, אשר התגרשה מאחיו של הורדוס, בסופו של דבר גרמה למותו (מרקוס ו 17-29).

לכן, מרקוס י 12 לא מהווה סתירה לתרבות ולמנהג באותה התקופה.

 

 

3. קריטריון הנטיות של המסורות המתפתחות

 

 אם היינו יכולים לבסס את האופן שבו מסורות שהיו קיימות בעל פה התפתחו בזמן שהן הועברו הלאה, היינו יכולים ללכת אחורה ולשחזר את התוכן האותנטי של המסורות אחרי שנפטרנו מההתפתחויות שלהן. הבעיה בקריטריון הזה היא שהקריטריון מבוסס על ההנחה שהמסורות הועברו הלאה על ידי "חוקים" מסוימים. אך הנחה זו היא שגויה. אנו יכולים לראות שמסורות לעתים נהיות מפורטות וארוכות יותר, ולפעמים ההפך הגמור. הנטיות להאריך ולפתח מסורות (השוו מרקוס יד 47, "אזנו" ו"עבד" עם לוקס כב 50, "אזנו הימנית", ויוחנן יח 10, "אזנו הימנית" ו"מלך"; מרקוס ט 19 ומתי יז 15, "בני" עם לוקס ט 38, "בן יחיד"; מרקוס ג 1 ומתי יב 10, "איש שידו יבשה" עם לוקס ו 6, "ידו הימנית יבשה"), מקבילות לדוגמאות של מסורות אשר התקצרו ונהיו פחות מפורטות (השוו מרקוס ב 3, "ארבעה אנשים" עם מתי ט 2, "הביאו"{ללא פירוט מספרי} ולוקס ה 18, "אנשים"; מרקוס ה 22 ולוקס ח 40, "ראש בית הכנסת, יאיר שמו" עם מתי ט 18, "אחד הנכבדים"; מרקוס ו 39, "הדשא הירוק" עם מתי יד 19, "דשא" {בלוקס ט 14 הדשא כלל לא מוזכר}). אלו "חוקים" ניתן להסיק כאן אם המסורות המאוחרות יותר לעתים מפרטות יותר ולעתים פחות מהמסורות הקדומות יותר? זו נראית כמו משימה בלתי אפשרית. כתוצאה מכך, כל השאלה לגבי אילו נטיות, אם בכלל, היו קיימות כאשר המסורות הועברו הלאה, היא שאלה שנויה במחלוקת. 

 

מסקנה

 

למרות שהקריטריונים הללו לא יכולים להוכיח מעבר לכל צל של ספק את האותנטיות של אמירות ומעשים מסוימים המיוחסים לישוע (למרות שקריטריון השונות מתקרב לכך), כאשר הקריטריונים החיוביים מתגשמים, הם עוזרים לנו להיות בטוחים בסבירות גבוהה לגבי כך שהקטע שאנו חוקרים הוא אכן אותנטי. כאשר קטע מסוים בברית החדשה עונה על מספר קריטריונים במקביל, הסבירות לאותנטיות שלו גוברת באופן דרמטי. למרות שביטחון מוחלט איננו מתאפשר, הקטעים הללו בבשורות שתואמות לקריטריונים עליהם דיברנו לעיל, מעבירות את נטל ההוכחה על הספקנים הביקורתיים. בנוסף לכך, אם אנו מראים מספיק דוגמאות לחומרים אותנטיים בבשורות, ומראים שהתיאור של ישוע בבשורות הוא אמין באופן כללי, זה אומר שחומרי הבשורות בשלמותם, צריכים להיות זכאים לאמון שלנו בהם; אלא אם כן מוכיחים אחרת. 

 

_הערות:

_{1. המילה "אותנטית" משמע שאמרה או מעשה מסוים של ישוע (כפי שהם מתועדים בבשורות) אכן משקפים את ישוע ההיסטורי.}

_{2. כינוי המבוסס על דניאל ז 13, שם מתוארת דמות הנראית כבן אדם, אשר ניתנים לה הפולחן, הכבוד והסמכות. אם ישוע זיהה את עצמו כבן האדם, הוא ראה בעצמו דמות שראוי להשתחוות לה, כלומר הוא ראה את עצמו כאלוהים בכבודו ובעצמו.}

_{3. ראו: Robert H. Stein, The Method and Message of Jesus Teachings (Westminster, 1978), pp. 4-6.}