וְלֹא־הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם־בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל־דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ׃ וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד׃ וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן־הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר־לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל־יֹאשִׁיָּהוּ׃ וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל־יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל־הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל־יֹאשִׁיָּהוּ עַד־הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל־יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל־הַקִּינוֹת (דה"א ל"ה 25-22).
מנקודת מבטם של מחברי ספרי מלכים ודברי הימים, יאשיהו אינו רק אחד ממלכיה הגדולים ביותר של ישראל, הוא טיפוס פסאודו-משיחי (השוו מל"ב כ"ג 25 גם דברים ל"ד 10). הוא בטח בדבר אלוהים יותר מאשר בזהב צרוף (ראו דה"ב ל"ד 33-1) והוביל את ישראל לחידוש חגיגות הפסח (ל"ה 19-1). מותו בטרם עת, מיד לאחר חג המצות, בא באופן לא צפוי וגרר קינות שהוקדשו "למלך הדקור" והפכו חלק בלתי נפרד מהפולחן הלאומי של ישראל.
מדוע זה כה חשוב?
נסיבות מותו של יאשיהו מספקות את הרקע הנדרש להבנת זכריה י"ב 11-10. בפסוקים אלו, האבל של ישראל על האחד "אֲשֶׁר־דָּקָרוּ" (פס' 10) מקביל לאבל על יאשיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה י"ב 11; ראו דה"ב ל"ה 2-24). כמה אנו מייחלים ליום בו קינתם של ישראל על מלכם הנדקר (ישוע), שמסר את חייו לאחר חגיגת הפסח בקרב עמו (יוחנן "ג-י"ז), תהפוך אף היא חלק בלתי נפרד מהפולחן הלאומי.
"זֶה שֶׁרָאָה הֵעִיד וְעֵדוּתוֹ נֶאֱמָנָה וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֱמֶת, לְמַעַן תַּאֲמִינוּ גַּם אַתֶּם. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב: וְעֶצֶם לֹא-תִּשְׁבְּרוּ בוֹ. וְעוֹד כָּתוּב אַחֵר אוֹמֵר: וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ" (יוחנן י"ט 37-35).
