"וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט"ז 17).

פרשני המסורת שברו קולמוסים רבים בגין הפסוק לעיל. לפיו, אין לאף אדם רשות להיכנס לאוהל מועד במטרה לסייע לכהן הגדול לכפר על חטאי העם. כמה רבנים מגבילים זאת לאוהל מועד, שכן הכהן הגדול קיבל עזרה לקיום הטקס בבית המקדש. אחרים טוענים שאפילו ארבעת היצורים ביחזקאל א' 10 יצאו מקודש הקדשים בהתאם לאותו פסוק. אחרים טוענים שהכהן הגדול ודאי היה רם יחסית לאדם רגיל (ראו מלאכי ב' 7), מאחר ואף אדם לא שהה באוהל מועד כאשר הכהן הגדול השלים את עבודתו בקודש.

דבר אחד בטוח, בכל הנוגע לכפרה על חטאינו, כיחידים וכעם, התורה ברורה למדי: עלינו לשים את כל כובד מבטחנו על כתפיו של הכהן הגדול, בעת עבודתו. אין ספק שעלינו "לענות את נפשנו" (לחזור בתשובה; ויקרא ט"ז 29, 31) במטרה להפיק תועלת מעבודתו של הכהן הגדול, אך אין ביכולתנו לעשות מאומה, פשוטו כמשמעו, כדי לכפר על עצמנו. עלינו לקבל בענווה את הכפרה שעורך עבורנו הכהן הגדול.

וזו, חברים יקרים, הסיבה שבעטיה ישוע הוא הדרך, האמת והחיים.

פעילויות דתיות, מעשים טובים ואפילו תחינה בפני אלוהים שיסלח לנו, אינם יכולים לכפר ולו גם על הזעירים שבחטאים.

אלוהים הטיל את מלאכת הכפרה על הכהן הגדול, עד כדי כך שדוד המלך מכנהו "אדון" (תהלים ק"י 1); זהו כהן כה אלוהי שכהונתו עומדת לעד (תהלים ק"י 4); כהן כה מושלם עד כי הכפרה שערך פעם אחת עומדת לעד ואין צורך לחזור עליה שנה בשנה. חברים יקרים, הבה ננוח ונתענג בעבודתו המושלמת של כוהננו הגדול, תוך ידיעה שישוע אינו זקוק, או אפילו רוצה, את עזרתנו לסלוח לנו. כל מה שאלוהים חפץ מאיתנו הוא את אמוננו המוחלט בעבודה שהבטיחה את כפרתנו הנצחית והגמורה, באמצעות מותו ותחייתו של ישוע משיחנו.

"הוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹּל בִּדְבָרוֹ רַב-הַגְּבוּרָה, וּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה טִהוּר חֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְרוֹמִים" (עברים א' 3).