"וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה צְבָאוֹת׃ הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל־אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא־יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְהוָה׃ וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי" (ישעיה לט 5–8).

הרגע בו אנו מתוודעים לנפילתם של אנשי אמונה שהיו עבורנו מופת ודוגמה–אנשים אשר אהבנו והערכנו בכל ליבנו, יכול להיות מטלטל וטראומתי. כאשר אדם כזה קרוב אלינו במיוחד, נפילתו הופכת לפצע עמוק של בגידה, המותיר בנפשנו צלקת לשארית חיינו.

אם אי–פעם היה מלך אשר בטח באלוהים, הרי זהו חזקיהו. כאשר יהודה חרבה וירושלים כותרה מכל עבריה בידי צבאות מעצמת–העל של אותה עת, סירב חזקיהו לוותר על אמונתו באלוהים והעיר ניצלה (ישעיהו לו–לז). ואף למעלה מכך, חזקיהו זכה כביכול לתחייה מן המתים, כאשר התפלל לה' שירפאהו ממחלתו האנושה. אולם באיווחה אחת ופתאומית סיכן חזקיהו את כל אוצרות ירושלים כאשר התרברב בפני שליחי מלך בבל, ובכך העביר מסר סמלי של כניעה לאויב שעתיד להגלות את עם ה׳, רק מפני שחש עצמו חשוב מדי בעקבות הרושם שהותיר על מלכי בבל.

מדוע דברי הסיום של ישעיה אודות המלך חזקיהו מבטאים כישלון? מדוע פעמים כה תכופות אנו נאלצים לשמוע בשורות רעות על גברים ונשים גדולים באמונה, שנפלו בחטא מוסרי? תשובתו של ישעיה לשאלה זו היא עמוקה ורלוונטית להפליא גם עבורנו; ישעיה מבקש להזכיר כי למרות שחזקיהו היה גדול ונאמן, הוא אינו המשיח. אכן, ימי חזקיהו התאפיינו ברגיעה זמנית של ״שלום ואמת״ (ישעיהו לט 8) או במילים אחרות, מהפסקת אש. אך חשוב לזכור כי רק משיח ה׳ יכול להעניק שלום עולמי אמיתי שאין לו קץ (ט 6), עת יהפכו העמים את חרבותיהם לאתים (ב 4) והזאב ישכון עם כבש (יא 6).

אכן טוב שיש לנו דמויות מופת ומודלים לחיקוי, וחובה עלינו להתפלל לשלומם ולשמירתם. אך הבה לא נשכח לעולם עד כמה שגוי ואווילי לתלות את תקוותנו בזרוע אנושית, אלא אם כן מדובר בזרועו של משיח ישראל, שהוא התגלמות האלוהים בגוף אנוש.

"וְעוֹד, אַתָּה אֲדֹנָי לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמַיִם; הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַּעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ; כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ, וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמוּ" (עברים א 12–10).