"הַנָּשִׁים שֶׁסִּפְּרוּ זֹאת לַשְּׁלִיחִים הָיוּ מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית, יוֹחָנָה, מִרְיָם אֵם יַעֲקֹב, וַאֲחֵרוֹת שֶׁהָיוּ אִתָּן, אֶלָּא שֶׁדִּבְרֵיהֶן נִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם כְּדִבְרֵי הֶבֶל וְלֹא הֶאֱמִינוּ לָהֶן" (לוקס כד 10–11).

תיאורו של לוקס את חוסר האמון שהפגינו התלמידים, מזכיר את תגובתו של יעקב כאשר נאמר לו כי יוסף חי (כלומר, קם מן המתים מנקודת מבטו) והפך לשליט במצרים: "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃ וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה 25–26).

בדומה ליעקב, גם התלמידים עתידים לגלות כי הידיעה 'הלא–הגיונית' אודות תחייתו של ישוע הייתה למעשה נכונה. בעקבות זאת, חייהם של התלמידים ישתנו לעולם. בהתחשב בדמיון לעיל ובהקבלות אחרות בין יוסף לישוע, סביר כי ביאור התורה על–ידי ישוע בדרך לעמאוס כלל גם דיון על 'משיח בן יוסף' (לוקס כד 27, 44), במיוחד בהתחשב בכך שסיפור יוסף הוא הנרטיב הרצוף הארוך ביותר בספר בראשית, הגדוש ברמזים רבים גם לדמותו של משה.

קריאת קורותיו של יוסף כקדימון משיחי לסיפור ישוע מעניקה לנו נחמה גדולה, בהביננו כי לסיפור האח הדחוי של ישראל צפוי סוף נפלא. כפי שארע עם יוסף, כך גם עם ישוע; אלוהים מושיע את אומות העולם על ידי דחייתם של ישראל את אחיהם הנבחר. כפי שקרה ליוסף, כך גם הדם הרע בין ישוע לאחיו אינו אלא זמני. יום יבוא, בו יוסר המסווה מעיני ישראל, כך שהאמת אודות תחייתו של ישוע תחדל מלהיות שטות עבורם. או אז, משפחתו של ישוע סוף סוף תתאחד מחדש, והעולם ישוב לתיקונו.

"וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא־עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה׃ וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃ מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד" (בראשית מה 1, 7–9).