בעוד אלוהים קבע כי אין להוסיף על מצוותיו, החליטו חז"ל לא רק להוסיף, אלא גם לשנות ולהזיז את מועדי וחגי אדוני, שהוא עצמו קבע!

יום כיפור:

בויקרא כ"ג 2 מפורטים מועדי ישראל, כפי שנקבעו על ידי אלהים בכבודו ובעצמו. הכתוב מדגיש כי מדובר ב"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". המועדים שייכים לה' והוא שקבע את התאריך המדויק בו יש לחגוג אותם. בפס' 27 נאמר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". יום כיפור, אם כן, חייב לחול כל שנה בדיוק בעשרה בתשרי.^[1] והנה, עובדה זו לא מנעה מחז"ל לחלל את יום הכיפורים במצח נחושה על ידי שינוי התאריך לאחד עשר בתשרי^[2] למרות שידעו כי מדובר בשגגה (בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א).^[3] והרמב"ם הצְדִיקם, באמרו: "בית דין שקידשו את החודש – בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם".^[4]

חג שבועות:

בויקרא כ"ג 15 כתוב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". דהיינו, ספירת העומר חייבת לחול ביום ראשון בשבוע בתוך חג המצות. יהדות ההלכה שינתה את המועד וקבעה כי יש להתחיל את הספירה "ממחרת יום טוב" (רש"י), כלומר: בתאריך ט"ז בניסן. פירוש זה טומן בחובו לפחות שני קשיים: 1- הפשט המקראי מצווה ממחרת "הַשַּׁבָּת" ובכל מקום בתורה בו נאמר "השבת" בה' הידיעה, אין הכוונה אלא ליום השביעי בשבוע;  2- גם הרבנים מודים כי בניגוד למועדים האחרים בתורה, אין לחג השבועות (טקס הנפת העומר) תאריך קבוע והוא תלוי לגמרי בסיום ספירת העומר.  אך משום שההלכה קבעה כי יש להתחיל את הספירה כל שנה מתאריך ט"ז בניסן, ייפול חג השבועות דרך קבע על התאריך ו' בסיוון!

לסיכום, בשל פרשנותם המוטעה של חז"ל לביטוי "ממחרת השבת", נכפה על מי שהולך לפי שיטתם לציין את הנפת העומר בתאריך שגוי; יתרה מכך, על-פי התורה אין לחג השבועות תאריך מפורש והוא נקבע רק עם סיום ספירת העומר; אף על פי כן, סתרו הרבנים את הכתוב בכך שפסקו מועד קבוע לחג וכתוצאה מכך עיקרו לגמרי את הצורך בספירת העומר.