למי אנחנו מקשיבים?

"בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן־יָרָבְעָם עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן־יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְעָם וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃ וְיֶתֶר דִּבְרֵי זְכַרְיָה הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃ הוּא דְבַר־יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי־כֵן" (מל"ב טו 8–12).

בתיאורו את תולדות ישראל, מחבר ספר מלכים לעולם אינו מפספס הזדמנות להדגיש את התגשמותה של נבואה מסויימת. במקרה זה, רצח זכריהו בן ירבעם הגשים נבואה צפציפית מאוד, שנאמרה ליהוא ארבעה דורות קודם לכן (ראו מל"ב י 30). מדוע מחבר ספר מלכים כה להוט לאמת את התגשמות הנבואות שנאמרו קודם לכן על ידי נביאי ישראל? אני יכול לחשוב על כמה סיבות לכך:

ראשית, הוא רוצה שנדע כי נבואות שנאמרו על ידי נביאי ישראל הן דבר אלוהים, בהשראת רוח הקודש, ולכן יש להתייחס אליהן ברצינות מרבית. שנית, הוא רוצה שקוראיו הגולים (ראו מל"ב כה 27–30) יפרשו את נסיבות חייהם הנוכחיות לא כנטישת אלוהים אותם, אלא כהתגשמות דברי הנבואה. שלישית, הוא רוצה שקוראיו יעצבו את התנהגותם בהווה ואת ציפיותיהם לעתיד לא לפי הכתוב בעיתון המקומי ("חדשות בבל"), אלא על ידי הגות מתמדת בדבר הנבואה.

המסר לקוראיו של הספר בגלות דאז, נותר אותו המסר עבורנו כיום; אם אנו רוצים לחיות חיים בעלי פרי ראוי לתשובה, עם מבט אופטימי לעתיד – בחברה המוצפת בחדשות מדכאות – עלינו להקדיש זמן רב יותר להגות בישעיה, ירמיה, יחזקאל והתרי–עשר, במקום לשמוע למגישי החדשות האהובים עלינו או למשפיעני המדיה החברתית. במובן זה, עלינו ללכת בעקבות דוגמתו של דניאל!

"בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים׃ בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה" (דניאל ט 1–2).