מנהיגות אמיתית

"וַיְכַלּוּ לִנְחֹל־אֶת־הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ וַיִּתְּנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן בְּתוֹכָם׃ עַל־פִּי יְהוָה נָתְנוּ לוֹ אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל אֶת־תִּמְנַת־סֶרַח בְּהַר אֶפְרָיִם וַיִּבְנֶה אֶת־הָעִיר וַיֵּשֶׁב בָּהּ" (יהושע יט 50-49).

במבנה הספרותי של חלק זה בספר, כלב הוא הראשון שקיבל את נחלתו (יד 15-6) ובאופן לא מפתיע, יהושע שהנהיג את ישראל היה אחרון (י"ט 50-49). מנהיגות משרתת מאפיינת את כל המנהיגים הגדולים בתנ"ך. עיקרון זה הוכר גם בעולם החילוני כאחת התכונות החשובות ביותר למנהיגים טובים (ראו למשל את הספר, "Leaders Eat Last: Why Some Teams Pull Together and Others Don't").

זה היה אפוא אחד השיעורים החשובים ביותר, ואולי אף המביכים ביותר, שלמדתי כחייל בצה"ל. כילד בן עשרים ושלוש מאמריקה, הייתי תחרותי ביותר. באופן טבעי שאפתי תמיד לסיים ראשון בכל מרוץ. הייתי משוכנע לחלוטין, לפיכך, כי הדרך הטובה ביותר להרשים את המפקד שלי היא להיות תמיד הראשון לעמוד בחי"ת. אחרי שסיימתי באופן עקבי ראשון במה שהרגיש כמו שעות של תיזוז ללא הפסקה, המפקד שלי סוף סוף אמר לי, "פוסטל, אתה גאה בעצמך שסיימת ראשון? תביט לאחור וספר לי מה אתה רואה." כשהסתכלתי לאחור ראיתי את החיילים האחרים במחלקה מתנשפים ובקושי מרימים את רגליהם. המפקד המשיך: "פוסטל, חזור ועזור לחברים שלך. ולעולם אל לעמוד לי שוב ראשון בבחי"ת!"

זו הייתה ה"דרשה" הטובה ביותר על מנהיגות ששמעתי מאודי. כמנהיגים, אנו פעמים כל-כך משתדלים לסיים ראשונים, שאיננו מצליחים להביט אחורה ולראות את האנשים שאלוהים הפקיד בידינו, מתנשפים בקושי וגוררים רגליים. וכך אומר לנו המפקד השמיימי שלנו, "חזרו אחורנית ודאגו לאנשיכם. ולעולם אל תסיימו שוב ראשונים בחי"ת!"

"קָרָא לָהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֵלֶּה הַנֶּחְשָׁבִים לְמוֹשְׁלִים בַּגּוֹיִם רוֹדִים בָּהֶם וְהַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם שׁוֹלְטִים בָּהֶם. אַל יְהִי כֵּן בֵּינֵיכֶם. אַדְּרַבָּא, הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהֵא מְשָׁרֵת שֶׁלָּכֶם, וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן בֵּינֵיכֶם יְהֵא עֶבֶד לַכֹּל; כִּי גַּם בֶּן-הָאָדָם לֹא בָּא כְּדֵי שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר בְּעַד רַבִּים" (מרקוס י 45-42).