"שִׁיר הַמַּעֲלֹות לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יהוה נֵלֵךְ׃ עֹמְדֹות הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם… שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדֹות לְשֵׁם יהוה׃ כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאֹות לְמִשְׁפָּט כִּסְאֹות לְבֵית דָּוִיד" (תהלים קכב 1–2, 4–5).
בעלילת שירי המעלות, הספק בנוגע לזהותו של האחד אשר זועק לאלוהים שיושיעו מלשון רמייה (מזמור קכ) ומשתוקק לעלות להרי ירושלים (מזמור קכא), נפתר במזמור קכב. כאן מזוהה המתפלל כ"דוד", אשר שמח למצוא עצמו עומד יחד עם עמו של אלוהים בירושלים (קכב 1–2). ההתקדמות הגיאוגרפית בולטת: מרוחק מירושלים במזמור קכ, מביט בכיסופים לעבר ירושלים במזמור קכא ולבסוף, עומד בשעריה במזמור קכב.
אך המסע אינו מסתיים רק בהגיעו לירושלים; המשיח משתוקק ליום בו ישוקמו כסאות בית דוד בעיר האלוהים (מזמור קכב 4–5). בהקשר שירי המעלות, מזמור קכב מקדים אפוא את מזמור קלב ואת הכתרתו של מלך המשיח על הר ציון.
התפילה לשלום ושגשוג ירושלים ממשיכה להיות רלוונטית גם כיום: "שַׁאֲלוּ שְׁלֹום יְרוּשָׁלָ͏ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (מזמור קכב 6; ראו גם פס' 7–9). אכן, הבטחתו של ישוע לשנים עשר תלמידיו נראית כהדהוד של הדימויים המרכזיים במזמור זה: שבטי ישראל, כסאות ומשפט. השליחים עצמם ערכו את אותו מסע מסוכן (ראו תהילים קכ–קכא) עם ישוע עד הגיעו לעיר בה הומת, נקבר וקם לתחייה. עם זאת, ישוע הבטיח כי בחידוש הבריאה, הם ישבו עמו על כסאות של מלכות וישלטו יחד מירושלים המחודשת!
"הֵגִיב כֵּיפָא וְאָמַר אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עָזַבְנוּ הַכֹּל וְהָלַכְנוּ אַחֲרֶיךָ, אִם כֵּן מַה יִּהְיֶה לָנוּ? אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַתֶּם הַהוֹלְכִים אַחֲרַי, כַּאֲשֶׁר תִּתְחַדֵּשׁ הַבְּרִיאָה וּבֶן-הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, תֵּשְׁבוּ גַּם אַתֶּם עַל שְׁנֵים-עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפֹּט אֶת שְׁנֵים-עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מתי יט 27–28).
