"שִׁיר הַמַּעֲלֹות רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל׃ רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא־יָכְלוּ לִי׃ עַל־גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם: יהוה צַדִּיק קִצֵּץ עֲבֹות רְשָׁעִים" (תהלים קכט 1–4).
במזמור קכט, המשורר-נביא קורא לישראל להודות כי למרות שאויביהם עינו אותם עוד מנעוריהם, הם מעולם לא גברו עליהם. מדוע? כי "יהוה צַדִּיק קִצֵּץ עֲבֹות רְשָׁעִים" (פס' 4).
כדי להעריך את משמעות גאולת אלוהים, חשוב להגות במטאפורה בה משתמש המחבר לדיכוי ולגאולה. אויבי ישראל מתוארים כחורשים, וגבו של ישראל כמושא פעולתם האכזרית. הדימויים עשויים לרמוז, הן על שדה שנחרש באלימות והן על בהמת משא המתאמצת לעמוד תחת עול הדיכוי. בכל מקרה, גאולתו של אלוהים את עמו המשועבד מתוארת כקיצוץ עבותות הרשעים (ראו ישעיה ט 4).
עם-זאת, יש לנו אויב גרוע עוד יותר מאלה המדכאים אותנו מבחוץ: אויב החטא אשר בא מבפנים. כפי שמבהיר מזמור ק"ל, גאולת ישראל (ושלנו) אינה מסתיימת כאשר אלוהים משחרר אותנו מעול הדיכוי הפיזי. עלינו להשתחרר גם מעול כבד הרבה יותר השוכן בקרבנו, אשר כבליו משעבדים אותנו לחטא ומותירים אותנו ללא יכולת לעמוד לפני אלוהים ללא סליחתו (ראו תהילים קל 3–4, 7–8). גאולה מעול הרסני זה דורשת מאיתנו להחליף עול אחד באחר, אדון אחד באחר. הלוואי והיינו מספיק עייפים מעצמנו, כך שניקח בשמחה את עול החירות והמנוחה אשר מציע משיחנו!
"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי" (מתי יא 28–30).
