"הֹוד־וְהָדָר פָּעֳלֹו וְצִדְקָתֹו עֹמֶדֶת לָעַד…הֹון־וָעֹשֶׁר בְּבֵיתֹו וְצִדְקָתֹו עֹמֶדֶת לָעַד… פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיֹונִים צִדְקָתֹו עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנֹו תָּרוּם בְּכָבֹוד" (תהלים קיא 3, קיב 3, 9).
תהילים קיא–קיב חולקים הקבלות ספרותיות ותיאולוגיות רבות: שניהם אקרוסטיכונים; כל אחד מהם נפתח ב"הללויה"; שניהם מזכירים את ה"ישרים" (קיא 1, קיב 2, 4); שניהם משתמשים בביטוי "עומד לעד" פעמיים (קיא 3, 10, קיב 3, 9; הביטוי מופיע רק פעם אחת נוספת בתנ"ך, במזמור יט 10). במזמור קיא 3 צדקת אלוהים עומדת לעד ובמזמור קי ב 3, 9 צדקתו של האיש המבורך עומדת לעד. במזמור קיא 4 אלוהים "חנון ורחום" ובמזמור קיב 4 האיש המבורך "חנון ורחום". במזמור קיא 7 מעשי ידי אלוהים מתוארים כ"משפט" ובמזמור קיב 5 דבריו של האיש המבורך הם "משפט". במזמור קיא 4 אלוהים "זכר" ובמזמור קיב 6 "זכר" האיש המבורך. במזמור קיא 8 דבריו של אלוהים "סמוכים" ובמזמור קיב 8 לב האיש המבורך "סמוך".
מי הוא אפוא האיש המבורך המשקף את אלוהים, הן באומר והן בדברים באופן כה מושלם? בהתבסס על השפה המשותפת והייחודית המקשרת בין תהילים א–ב למזמור קיב, מחבר תהילים מצפה כי נזהה את האיש המבורך במזמור קיב כאותו איש המתואר במזמור א – בן האלוהים ממזמור ב. שכן מזמור קיב ממוסגר באותה שפה ייחודית הממסגרת את תהילים א–ב. הוא נפתח ב"אשרי האיש" כמו מזמור א 1 (ראו מזמור קיב 1) ומסתיים באובדן הרשעים, כמו בתהלים א 6, ב 12 (ראו מזמור קיב 10).
תהילים קיא–קיב יוצרים זיווג מושלם עם מזמורי הפתיחה של ספר תהילים. בשתי קבוצות המזמורים, הגבולות בין זהויות האיש המאושר, מלך המשיח ויהוה מטושטשים באופן מכוון. כשם שהאב והבן שוחקים על הרשעים יחד בשמים (מזמור ב 4), כך התכונות האלוהיות של האיש המבורך במזמור קיב משקפות את התכונות האלוהיות של אדני במזמור קיא. לכן, תהילים קיא–קיב מסבירים את האמת המתגלה במזמור קיא 1, שם אדוני דוד יושב עם יהוה על אותו כסא בשמים.
כאשר ישוע אומר לפיליפוס, "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד 9), הוא אינו מציג התגלות חדשה עבור דת חדשה. אדרבא, הוא אומר לתלמידיו שהוא אותו "איש מבורך", "בן האלוהים", אשר עליו נכתב בתהילים לדוד. שהרי כפי שאמר זאת שאול השליח, "הוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה" (קולוסים א 15).
